מושב לצים - הבלוג של ישי

בערך מאז מלחמת לבנון השנייה נותק הקשר שלי עם האקטואליה הישראלית. נסיבות חיים לצד מיאוס כללי, שלחו אותי לחופשה ארוכה מהצריכה הבלתי-פוסקת של חדשות. אני בקושי קורא עיתונים (למעט ספורט מסיבות ידועות, והצצות ספורדיות למוספי סוף השבוע), כמעט לא גולש לאתרי חדשות, לא רואה חדשות בטלויזיה (או טלויזיה בכלל), לא שומע תוכניות מלל ברדיו. פרשות גדולות חולפות מעל לראשי. גם כשאני כבר נחשף לאקטואליה כזאת או אחרת, אני תמיד האחרון לדעת. זו אולי הסיבה העיקרית בעטיה הבלוג הזה כמעט לא מתעדכן.

אבל השריפה הגדולה בכרמל הצליחה לטלטל אפילו אותי מאדישותי. לא רק בשל ההיקף שלה והמחיר הכבד שהיא גבתה, אלא בגלל שמיד הדהדו בראשי המילים "ידענו ושתקנו". הרי אף אחד פה לא הופתע מכך שמערך הכיבוי בישראל הוא קטן מדי, מיושן מדי ולא יעיל. כולנו קראנו בשנים האחרונות על שביתות ועיצומים של כבאים. לא במקרה הוצאתי מהבוידעם בבלוג הספורט שלי את "פרשת הביובית"  - גם אז די התעלמנו מהעובדה שהפרשה המגוחכת הזאת התחילה במחאה של כבאים. ולא חסרים פה תחומים שמטופלים (או לא מטופלים) באותה מידה של הזנחה פושעת: מערכת הבריאות, עמידה בתקני רעידות אדמה, תחזוקת גשרים, כבישים ומבני ציבור, ישובי הבדואים בדרום, התשתיות במגזר הערבי - כולם חביות חומר נפץ פוטנציאליות. ועל כולם אנחנו יודעים. ושותקים. וממשיכים בחיינו. עד האסון הבא.

וכל זה נובע ממקום אחד: האסון הזה מגלם בתוכו את כל מה שפסול, פגום וחולה במנהל הציבורי ובשיטת הממשל בישראל. ההזנחה הפושעת של השירותים הציבוריים, הביורוקרטיה המסורבלת, האימפוטנטיות והאדישות של הממשלה, ובעיקר - הבריחה מאחריות אישית ומיניסטריאלית. אני לא זוכר מתי ארע בישראל מקרה בו התרחש מחדל כלשהו, שלאחריו קם השר הממונה והודיע שהוא לוקח אחריות ומחזיר את המפתחות. תמיד אנחנו מגיעים לאותו מקום - לוועדת החקירה. ולא שאין צורך בוועדות חקירה כאשר משהו משתבש, אבל עוד לפני הוועדה צריך לקום האחראי, לומר "אני אחראי" וללכת הביתה. אחר כך תבוא הוועדה, תעשה סדר ונקיון, תצביע על האשמים והליקויים ותמליץ על דרכי פעולה. אבל כל עוד לא מרחף מעל השרים האיום של חרב האחריות, הם ימשיכו לזלזל ולהזניח.

משאבים לא חסרים למדינת ישראל. היא מדינה מערבית מפותחת למדי (או "מתפתחת", כפי שקוראים לזה), הנהנית מאחוזים גבוהים של גביית מסים (לא כמו אצל ידידינו היוונים, נניח), יש בה רוח יזמות, הרבה תושייה ויצירתיות ו"מוח יהודי". את מה שפגום בה כולנו יודעים לדקלם מתוך שינה: הארגון, סדרי העדיפויות, הקצאת המשאבים (שקיימים, כאמור), הסרבול הביורוקרטי, המנגנונים המנופחים, שלטון המשפטנים, החשבים ופקידי האוצר וכו' וכו'. אבל מעל לכל מרחפת הבעיה החמורה מכול, זו שהכול נובע ממנה - חוסר המשילות. וזו כבר בעיה קיומית ואיום אמיתי על המדינה (תתפלאו, יותר קיומי ויותר אמיתי אפילו מהגרעין האיראני).

לכאורה, מצבנו לא כל כך נורא. המדינה מתנהלת איכשהו, "מתחמקת מצרה" כמאמר הפזמון, האזרחים זוכים לשירותים כאלה ואחרים מהממשלה, המגזר העסקי יוזם ומתפתח, ורובנו שורדים פחות או יותר. אבל כל זה מסתיר אמת מטרידה אחת: ממשלת ישראל איבדה מזמן את היכולת שלה למשול. האמון של הציבור בה הוא אפסי (מרכיב חיוני לתפקוד הממשל במשטר דמוקרטי), היא לכודה בסבך של הסכמים קואליציוניים ובגחמות של פוליטיקאים סקטוריאליים, ואין לה יכולת אמיתית להחליט על מדיניות ולהוציא אותה לפועל.

האם שר הפנים אחראי למחדל שירותי ההצלה? זו בדיוק הבעיה - שלא בטוח שאפשר להצביע בוודאות על האחראים. אני חושב שהזעם המופנה כיום לשר אלי ישי נובע פחות מהמחדל הנוכחי, ויותר מכך שמדובר באלי ישי - הש"סניק, החרדי, המעביר כספים לישיבות ואברכים, המעניק פטור מארנונה לכוללים, המתעמר בעובדים הזרים והסוחט את הממשלה בציניות שאין כמותה. מבחינתי הוא לא צריך להתפטר - הוא כלל לא ראוי לכהן בממשלה מלכתחילה. אבל זו אינה הנקודה. אני דווקא מאמין לאלי ישי כשהוא אומר שהוא התריע וכתב ואיים ולחץ. אבל זו בדיוק הבעיה: בהנחה שלא עדכנו לאחרונה את ספרי הלימוד באזרחות, הממשלה היא הרשות המבצעת. היא לא הרשות המתריעה, או הרשות הממליצה, או הרשות הכותבת-מכתבים-לרשויות-אחרות-ומצפה-שהן-תעשינה-משהו. אם במשך כמעט שנתיים בתפקיד לא הצליח שר הפנים לגייס תקציבים ולבצע רפורמה בתחום שהוא תחת אחריותו הישירה, אז משהו דפוק לחלוטין בכושר הביצוע של הממשלה. יתכן ואלי ישי צריך לשלם את המחיר, כיוון שתוצאות ההפקרות התגלו במשמרת שלו, אבל זה לא אומר שלשר שיבוא אחריו תהיה יכולת ביצועית גבוהה יותר.

שורש הבעיה אינו במשרד הפנים או בשר המסוים המכהן שם כיום. לא תמצאו אותו גם במשרד האוצר, בפקידיו ובנעריו, במשרד ראש הממשלה או בכנסת. הבעיה חובקת את כל מערכי השלטון בישראל. חוסר היכולת לבצע היא מחלה קשה, ניוון שרירים של הממשלה. וכל זה נובע משיטת ממשל מיושנת המסנדלת את עצמה, המעניקה יותר מדי כוח למפלגות סקטוריאליות קטנות ולפוליטיקאים זעירים וגחמניים, הכובלת את ידי ראש הממשלה והשרים, ההופכת בית הנבחרים, הכנסת, לבדיחה, ומביאה לכרסום באמון הציבור (דבר המתבטא גם באחוזי ההצבעה הצונחים).

אסון הכרמל חייב להביא לשדרוג המתבקש של מערך ההצלה בישראל: להגדרה מחדש של סמכויות ומבנים ארגוניים; לגיוס והכשרה של כבאים; לחידוש צי הכבאיות והציוד; לרכישה של טייסת מגה-טנקרים, אנא עארף. אבל מעבר לכך, האסון חייב גם להיות קו פרשת המים של שיטת הממשל בישראל - הנקודה שעליה יצביעו ההיסטוריונים של העתיד כזו שבה החל להתחולל השינוי. קשה להיות אופטימיים ולהאמין שזה מה שיקרה, אבל מותר לקוות. וחוץ מזה, אין יותר "ידענו ושתקנו" - עכשיו כולם יודעים, כולם מדברים וכותבים ומעט מאוד שותקים. עכשיו גם הגיע הזמן לעשות.