מושב לצים - הבלוג של ישי

כמה זמן אתה כבר בעסקי הבלוג? קרה שרצית לסגור אותו והתחרטת? קרה ששינית כיוון? (לא עיצוב, כיוון)
אתם מוזמנים לפתוח את החלון הקטן של הארכיון משמאל ולברר.
לא רציתי לסגור, וכנראה שגם לא ארצה או אטרח. כשאני מאבד עניין באיזה צעצוע אינטרנטי (צ'אטים, פורומים וכיו"ב) אני פשוט נוטש אותו לנפשו. זה מה שיפה ברשת. או שהוא יישאר שם לתמיד ויעלה אבק סייברי או שמישהו אחר כבר יעשה בשבילי את העבודה ויסגור אותו.

ולא, לא שיניתי כיוון. מהטעם הפשוט שמעולם לא היה לו כיוון. אני לא איש של כיוון אחד.

האם זה הבלוג הראשון שלך? אם לא, אלו בלוגים היו לך קודם לכן?
כן. לאחר שמיציתי את הצ'אטים (אי אז בימיי הראשונים ברשת) ונכון לעכשיו גם את הפורומים (אחרי כמעט 4 שנים של ניהול פורום) לא נותר לי אלא לפנות לשלב הבא.

כרגע אני עסוק בלתהות מה יהיה השלב שאחרי הבלוג.

מאיזו סיבה פתחת את הבלוג (בשביל לפרוק רגשות, כדי שכל העולם ידע מי אתה, וכו’)?
פהההה, "כל העולם"...
כי אני אוהב (ויודע, לא?) לכתוב והבלוג משמש לי מחסן להגיגיי הטיפשיים וחסרי התוחלת. ואם אפשר גם לקבל על זה פידבקים - אז למה לא.


האם את רושמת גם דברים מאוד אישיים וסודות כמוסים בבלוג, או רק דברים שלא אכפת לך שאנשים יידעו?
מספיק כבר עם עילגות-השאלונים הזאת. אני לא רושם! אני כותב. והגיע הזמן שהפועל הזה יחזור למימדים המקוריים שלו - של כתיבת רשמים, הכנת רשימות מכולת ושרבוטים לא-מחייבים.
אי אפשר "לרשום" סודות כמוסים ואישיים. אפשר לספר עליהם, אפשר לגלות אותם ואפשר גם, רחמנא ליצלן, פשוט לכתוב אותם (או עליהם). אוף!

ולענייננו, כן ולא. אם הייתי בעילום שם אני מניח שהייתי מרשה לעצמי קצת יותר להיחשף רגשית. אבל האמת היא שכתיבה, לא משנה על מה, תמיד חושפת משהו מפנימיותך. לפעמים, כשאני כותב על התרשמותי מתכנית טלוויזיה, נניח, אני חושף יותר מפנימיותי מאשר כשאני כותב במפורש על פנימיותי.


האם המצאת פעם פוסט, האם פעם שיקרת כדי ליפות את המציאות, להוסיף פלפל לסיפורים, או סתם - ללא סיבה?
כן ולא. אפשר כמובן להתחכם ולשאול "מה זה המציאות בכלל" ו"יש בכלל מציאות אמיתית?" אבל אני מניח שלא לכך התכוון מחבר השאלון הנכבד.
התשובה היא כן. אני לא מתיימר אף פעם להצמד למציאות (מה שזה לא יהיה) או לאמת. כאילו דה. אני תמיד משתדל לנהוג לפי המוטו המשפחתי "אל תתן לאמת להרוס סיפור טוב" - וזה מסכם הכל.

האם אתה כותב בשביל עצמך, או בשביל אחרים?
בשביל עצמי. כמו כל אדם שאי-פעם כתב בכל מקום בעולם ובכל זמן. אני לא מאמין שיש פעולות שנעשות עבור אחרים. הן תמיד נועדו בראש ובראשונה לשפר באיזשהו אופן את מצבנו-אנו. אם גם אחרים נהנים מזה - מצויין, אבל זו אף פעם לא המטרה הראשית.

האם אתה כותב בזהות בדויה או בשמך האמיתי? כמה מן הקוראים באמת מכירים אותך?
שמי האמיתי, המלא, ותמונתי העדכנית.
נמאס לי מהניקים הבדויים והמתחכמים. עברתי את הגיל. ובכלל, מנסיוני, כתיבה בשם המלא מייצרת אמנם טקסטים פחות מהנים עבור הקורא, אבל הרבה יותר אחראיים מצד הכותב. טוב, לא טוב, לא יודע. ככה אני עומד מאחוריי הדברים שאני כותב וכל אחד מוזמן לבקר *אותי*, להתעצבן *עלי* ואם צריך - גם לתבוע אותי.

ולגבי הקוראים, אחרי שאנסתי את כל משפחתי וחבריי הקרובים להרשם כמנויים שמחתי לגלות שהצטרפו עוד כמה קוראים קבועים (יש לי 24 מנויים, אגב, למקרה שתהיתם) שכלל לא מכירים אותי מהחיים האמיתיים (אולי, פעם, מי יודע).


איזו חשיבות אתה מקנה למספר הנכנסים לבלוג (הקאונטר) ולמספר התגובות? האם אלו הדברים החשובים לך ביותר?
אני לא אשקר ואגיד שזה לא מעניין אותי. זה מעניין והייתי רוצה עוד כניסות ועוד תגובות, אבל האמת היא שאני לא עושה הרבה בשביל זה - אז אין לי מה להתלונן.
מה שבטוח, זה לא הדבר הכי חשוב מבחינתי. אני מעדיף שתי תגובות ענייניות על פני מאה של "בוא לבקר בבלוג שלי!!".


תודה ושלום.