| |
מושב לצים - הבלוג של ישי
"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1) |
| 8/2005
 תחילת הסוף. אולי.
נולדתי בערך 10 שנים לאחר מלחמת ששת הימים, קצת פחות מ-4 שנים אחרי מלחמת יום-הכיפורים, כמה חודשים לפני תחילת שיחות השלום עם מצרים והכי חשוב לענייננו - שנתיים אחרי העלייה ההיא לסבסטיה שהוותה את יריית הפתיחה להתיישבות בשומרון.
עבור הדור שלי, שליטתה של ישראל בשטחי יהודה, שומרון ועזה היא דבר כמעט "טבעי", מובן מאליו, חלק נורמלי מהמציאות שאליה באנו לעולם. 38 שנים שולטת ישראל ביש"ע. עבור ההורים שלנו - חלק מהותי מהחיים. עבורי - כל החיים. לכן, סיום השלטון הזה - אף על פי שמבחינתי היה תמיד דבר רצוי ונדרש - נראה כמשהו שלעולם לא יגיע. דיבורים - כן, כוונות - אולי, פינוי התנחלויות?! חס ושלום.
ישראל שאני גדלתי לתוכה לא נראתה כמי שמוכנה לוותר על האחיזה בשטחים האלה או כמי שמוכנה נפשית לפנות התנחלויות. גם הסכמי אוסלו לא הציפו אותי באופטימיות - בניגוד אולי לאנשי ה"מחנה" שלי. בעיניי, כמי שפינה במו ידיו את מפקדת צה"ל בג'נין (אפילו צולמתי ל-CNN), כמי שאשכרה קרא את הסכמי וושינגטון ואוסלו על כל סעיפיהם ותת-סעיפיהם המסובכים (כן כן. ככה זה כשנורא משעמם בלילה בחמ"ל), המהלך המושמץ ההוא נראה לי מסורבל, מסובך, לא ישים, תוצר של מעבדה ביילינית עיוורת למציאות ששררה אז בשטחים. ובעיקר - זה היה מהלך קמצני ומקוטע. זה לא היה זה. הנכונות הנפשית להרפות מהאחיזה בשטחים טרם הבשילה.
היום, רוב הפרשנים גורסים שההתנתקות לא תרשם כמהלך חשוב במיוחד מבחינה מדינית. זה אינו "המפץ הגדול" שישנה את פני המזרח התיכון. אני נוטה להסכים עם הניתוח הזה, אבל עבורי, מדובר בצעד בלתי ייאמן כמעט. זהו שינוי דרמטי, בלתי נתפס, במציאות פוליטית שלמדתי לקבל כטבעית ומובנת מאליה.
זהו מהלך שאין לו כמעט משמעות ברמה האסטרטגית; זהו מהלך שגם החשיבות הטקטית שלו מעורפלת משהו; זהו מהלך אפוף בסימני שאלה ושמרחפת מעליו עננה כבדה של חשד למניעים לא-טהורים; אבל נראה שזהו מהלך שמבטא, לראשונה, שינוי מהותי ביחסינו המורכבים עם שטחי יש"ע וההתנחלויות. הנפש הישראלית הקולקטיבית מתחילה להסכין עם הרעיון של פינוי ישובים, מתחילה להבין שלא נוכל לאחוז במקל משני קצותיו - גם "להושיט יד לשלום" וגם להתנחל, גם לשאוף להסדר וגם להמשיך את הכיבוש. ישראל מתחילה להתנער מהבלים כמו "התיישבויות בטחוניות" ו-"קביעת עובדות דמוגרפיות בשטח".
נכון, ההתנתקות אינה "מפץ גדול", אבל בהיסטוריה אין באמת מפצים גדולים - גם אם זה נראה כך לפעמים. יש רק תהליכים ארוכים מאד של "צריבה תודעתית" קולקטיבית שסופה הכרה איטית, כואבת, לעיתים מאוחרת, במציאות המשתנה. אלה תהליכים שלפעמים מסתיימים בפיצוץ אדיר - מהפכה, מלחמה - ולפעמים, ברוב המקרים, אנשים סתם מתעוררים בוקר אחד ושואלים איך יכולנו להיות כל כך מטומטמים, מה בכלל חשבנו לעצמנו כשהלכנו והתיישבנו בעזה. שואלים - ועושים את השינוי הנדרש.
פינוי הישובים בעזה הוא כנראה כבר עובדה מוגמרת. הוא אולי לא "מהלך מכונן" ולא "מהלך אסטרטגי" ולא "מפץ גדול", אבל אם פעם ישרור כאן איזשהו סוג של שקט, אם פעם ישראל תשלים את פינויה של אחרונת ההתנחלויות ביש"ע, נוכל לומר שפה, היום, עכשיו, נעשה הצעד המשמעותי הראשון.
ובימים טרופים אלה - גם זה משהו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
