| |
מושב לצים - הבלוג של ישי
"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1) |
| 8/2005
טראו - מה?
בתוך הקשקשת הבלתי פוסקת סביב ההתנתקות (כן, גם שלי) עולה לא מעט פעמים המלה "טראומה". בדרך כלל בסביבה של המלה "ילדים". פינוי (או גירוש, עקירה, ניתוק, טרנספר, הגלייה, מילוט, פליטה, שאיבה, סניקה, או בעיטה או מה שלא ימציאו עוד) של אנשים מבתיהם הוא טראומטי - כך מסבירים לנו - למפונים ולילדיהם, למפנים, לעם ישראל.
קודם כל, השימוש במלה טראומה הוא שגוי. טראומה היא דבר שניתן לזהות רק בדיעבד. טראומה נעוצה תמיד בעבר - לא בהווה. "אירוע טראומטי" הוא כזה רק במבט לאחור - אי אפשר להגיד על אירוע שמתרחש ממש עכשיו שהוא טראומטי. ומי שאומר - כנראה שיש לו סיבה טובה לרצות שהוא יהיה טראומטי.
אבל יש משהו בדברי המתנחלים: לפינוי הזה יש פוטנציאל להפוך לטראומטי עבור הילדים. אין לי ספק שהמראה של שוטרים וחיילים הנכנסים הביתה ומלווים או גוררים את הוריהם החוצה לא יישכח מהם במהרה - אולי אפילו כל חייהם.
השאלה היא לא האם יש לאירוע פוטנציאל טראומטי - יש לו - השאלה היא לאן מוליכים את הפוטנציאל הזה, האם "מטפחים" אותו או עושים הכל כדי שהוא לא יתפרץ. אני לא אב לילדים, אבל עד כמה שהבנתי משגת, מתפקידו של הורה שאירוע משברי מתרגש עליו ועל ילדיו, הוא לגונן עליהם, לרכך את הטראומה, לסוכך על הטף מפני האיום כביכול, למזער עד כמה שאפשר את הפוטנציאל הטראומטי. לא להסתיר, לא לצבוע את המציאות בורוד (כפי שעושים הורים מסויימים), אלא להעמיד את האיום בהקשר הנכון ולסייע לילדים להתמודד עם הפחדים.
בפועל, מה שעושים חלק מהמתנחלים הוא ההיפך הגמור ונראה שהם עושים כמיטב יכולתם כדי להעצים את הטראומה של ילדיהם - אם בצרחותיהם, ברקיעותיהם ונפנוף ידיהם ואם בטלטול ילדיהם לנגד עיני החיילים והשוטרים בצווחות "תראו מה אתם עושים לילדים!".
הרי כך או כך ייחרט האירוע בזכרונם של הילדים וישפיע עליהם. אין ספק גם שמדובר באירוע כואב, משברי, אבל דווקא בשל כך לא צריך להסתובב ולצרוח "טראומה! טראומה!" לכל מיקרופון תועה. נראה לי שמתפקידו של ההורה האחראי הוא להעמיד דברים בהקשר הנכון ובעיקר בפרופורציות הנכונות, לא להפוך את האירוע לבליל כאוטי של צעקות, פרפורים, התרוצצויות וקריעות. הרי ההורים האלה יודעים היטב שלמרות שעוקרים אותם מבתיהם, אף אחד לא הולך לזרוק אותם לרעוב למוות במדבר והם אינם מובלים לתאי-הגזים (סליחה, לא יכולתי להתאפק) - פעולות שאולי היו מצדיקות את ההתנהגות הזאת.
נראה אם כן שמה שרוצים אותם הורים יותר מכל הוא באמת להפוך את האירוע הזה לטראומטי; דומה כי הם מבקשים להגשים את נבואתם-הם אודות הנזק שייגרם לנפש הילדים. וזה כבר דבר שלא יסלח. זהו מעשה אנוכי המתרחש במקום שאמור להיות חף מכל אנוכיות - המשפחה.
אפשר להבין את הכאב של ההורים, אבל בהיותם הדמות המשמעותית והמשפיעה ביותר בחיי ילדיהם ניתן היה לצפות מהם - הו, תמים שכמותי - כי ימחישו להם בצורה אחרת, אחראית יותר, כיצד ניתן להפגין כאב
ובאשר לאירועי הימים האחרונים: ההתנתקות הזאת מעניקה לנו הצצה נדירה ואינטימית אל עולמם של המתנחלים, תרבותם, ערכיהם ובעיקר - חינוך ילדיהם. לאור מה שראינו, אין להשתומם לנוכח מופע האימים של מיטב הדור הצעיר על גגות בתי הכנסת בנווה דקלים ובכפר דרום. מחר אולי גם בשאנור ובחומש. אמור לי מי הם הוריך ואומר לך מי אתה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
