מושב לצים - הבלוג של ישי

"יכולנו להשיג יותר, אבל לא צריך להיות חזירים"                                   
                                                   (מה זה חשוב מי אמר)

נראה לי שהציטוט דלעיל הפך להיות המוטו של שחקני נבחרת ישראל בקמפיין הנוכחי. מכל משחק אנחנו (וגם השחקנים, מסתבר) יוצאים בתחושה שאפשר היה להשיג יותר לאור החולשה היחסית של היריבה והעמידה הטובה של שחקנינו האמיצים, אבל בסופו של דבר הסתפקנו בתיקו (ועוד תיקו ועוד תיקו ועוד תיקו). שהרי, נבחרת ישראל הנוכחית היא נבחרת צנועה המכירה בכוחה. יש לה שאיפות, כמובן, אבל היא גם יודעת את מקומה בהיררכיית הכדורגל. חלילה לה מלהרגיז את הגויים.

עד כאן הכל טוב ויפה. אי אפשר להתווכח עם ההצלחה של הנבחרת - חזרה מפיגור פעם אחר פעם אחר פעם היא בהחלט תופעה חסרת תקדים בהיסטוריה של הנבחרת, ועל כך הברכה.
השאלה שלי היא למה בעצם לא להיות חזירים לפעמים? צניעות היא דבר יפה וראוי, אבל לפעמים מגיעים לנקודה שבה צריך להיות קצת חזירים, קצת חוצפנים, קצת נועזים, לשאוף לקצת יותר ממה שאנחנו שווים באמת.

זה לא היה המצב אתמול בערב בבאזל. מה שראינו היה רצון לשמור על הקיים. אברהם גרנט נקט באסטרטגיה זהירה של מינימום סיכונים. הוא העדיף מלכתחילה תיקו על פני לקיחת הימור שהיה יכול להוציא אותו גדול, ענק. בהרבה מקרים - לא רק בכדורגל - זוהי אסטרטגייה רצוייה, אפילו הכרחית, אבל לפעמים נדרשת קצת חוצפה, קצת חזירות, כדי להגיע להישג קצת יותר משמעותי מאשר "בניית מסורת של מנטליות", כדברי אברהם גרנט לאחר המשחק. אנחנו רוצים להגיע לגביע העולם, אברם, לא להסתפק (שוב) בידיעה שיש לנו נבחרת עם אופי.

גרנט לא נטל סיכונים. לאחר שהמחצית הסתיימה בשוויון - תוצאה רצוייה מבחינתו - הוא לא עשה את מה שמצופה ממי שרוצה להכריע את המשחק: הוא לא הכניס חלוץ שני, הוא לא הוציא שחקן הגנה (איך שחקן כמו סבן, שנתן הופעה פאתטית, מסיים 90 דקות למען השם?!), הוא עשה חילופים של חלוץ תמורת חלוץ וקשר תמורת קשר ולמעשה לא שינה את המערך שלו לאורך כל המשחק. המסקנה: גרנט חיפש תיקו. זה לא שהוא לא היה רוצה ניצחון, אבל לא היו לו הביצים (סליחה) או האמונה לקחת את הסיכון הדרוש. וזה לא שמדובר בהימור כל כך גדול - הרי הנבחרת שניצבה ממול גילתה לנו את מה שידענו מראש: שזו נבחרת משעממת, חסרת מעוף, לא מבריקה וגם לא כל כך חזקה. היא לא הגיעה לשום הזדמנות משמעותית (למעט השער) - מה שהיה צריך להניע את גרנט לעשות את השינוי שהיה מביא, אולי, את הניצחון.
גרנט, בניגוד לפוטו-מונטאז' המחמיא ב"ידיעות" ולכותרות מלאות הפאתוס ב"מעריב" ("אם תרצו אין זו אגדה"), אינו הרצל. אין לו חזון ואין לו אמונה. ככה לא בונים מדינה (או נבחרת), אפרופו באזל. מה אני אגיד לכם, מזל שמייסדינו שהתכנסו אז בבאזל לא נקטו באסטרטגיה השמרנית של גרנט אחרת רק אלוהים יודע איפה היינו היום. אולי באוגנדה.

ובחזרה לחזירים. אפשר אולי להבין למה בנבחרת של עשרה יהודים ומוסלמי אחד, אף אחד לא רוצה להיות חזיר. הבעייה היא שעם שמירת הכשרות הקפדנית הזאת אנחנו נשארים עם תוצאות פרווה - לא להתאכזב מהן מצד אחד אבל גם לא להתלהב
מהן מצד שני. ככה אולי מבטיחים את החוזה הבא בנבחרת ומקבלים חסינות מביקורת צולבת של התקשורת, אבל לא מגיעים לגרמניה. חבל, דווקא בניתי על איזו מנה דשנה של צלעות חזיר, תפוחי אדמה וכרוב כבוש מלווים בקנקן אינסופי של בירה  באיזה ביר-גארטן מינכנאי בקיץ הבא.