| |
מושב לצים - הבלוג של ישי
"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1) |
| 5/2006
שקט, מקדמים
נתקלתי היום ב"ידיעות אחרונות" בידיעה אודות סגירתו הקרובה של בית הספר הניסויי בתפן. זהו בית ספר ייחודי המשלב חינוך ותעשייה ונמצא בלב גן התעשייה בתפן.
סגירת בית הספר נובעת מכך שבעל המבנה בו הוא שוכן - התעשיין סטף ורטהיימר - החליט מסיבות שונות שלא לחדש את חוזה השכירות.
יכול להיות שלא הייתי מתרגש מהעניין (נו, עוד בית ספר נסגר. מה חדש) אלמלא צוטטה בכתבה תגובתו של ורטהיימר לפיה הוא "מקדם את התעשייה ולא את החינוך". עוד צוטט ורטהיימר כאומר "אין לי שטח פנוי לתעשייה, וחברות עומדות בתור למבנה. אנחנו לא עוסקים בנדל"ן - אנחנו מחנכים לתעשייה".
הבעייה עם הטענות של ורטהיימר היא שהן סותרות את עצמן ושקופות מדי.
ראשית, בוקר טוב אליהו. לאחר 15 שנות קיומו של בית הספר - סיפור הצלחה לפי הכתבה - נפל לך האסימון והבנת שאתה בעצם מקדם תעשייה ולא חינוך? ואם אתה מקדם תעשייה ולא חינוך - מדוע אפשרת את פתיחת בית הספר מלכתחילה?
שנית, אם בית הספר משלב לימודים רגילים עם לימודי תעשייה - האין הוא מקדם בעצם תעשייה? מה זה השטויות האלה?
אבל אלה סתם התפלפלויות. הנקודה המרכזית היא שסטף ורטהיימר רומז בעצם שעד היום - במשך 15 שנה - הוא "קידם" חינוך. ואני טוען שהוא לא קידם שום דבר - בכל אופן לא במובן שבו אני מבין את הפועל "לקדם".
בית הספר אינו יוזמה פילנתרופית של ורטהיימר: זהו מבנה שנמצא בבעלותו ואותו הוא הואיל בטובו - עד היום - להשכיר למוסד החינוכי תמורת הסכום הצנוע של 500 אלף שקל בשנה.
ההיענות להשכיר מבנה שבבעלותך תמורת שכר דירה מכובד אינה "קידום החינוך" אלא בראש ובראשונה תוצאה של שיקולים עיסקיים שמשולבים בהם כנראה שיקולים תדמיתיים ואולי גם אידיאולוגיים. אני לא מזלזל בתרומתו של ורטהיימר לקידום התעשייה בישראל - קטונתי מלהטיל בו רבב - ואני מודע לכך שהוא חתום על כמה יוזמות נפלאות. אבל בואו נבהיר שלא מדובר פה על יוזמה שלו ולא על "קידום" העניין על-ידו.
ההחלטה שלא לחדש את החוזה אינה אפוא החלטה להתמקד בקידום תעשייה במקום בקידום של חינוך, אלא פשוט החלטה עסקית גרידא. עניין של סדרי עדיפויות ואינטרסים.
אין לי בעייה עם סדרי העדיפויות של סטף ורטהיימר. מצידי הוא יכול לקדם מה שהוא רוצה. מצידי שיקדם פרוייקטים להטמעת התרבות הקירגיזית בקרב הבדואים, או משהו. אבל לפחות במקרה הזה עדיף שיבהיר את סדרי העדיפויות שלו, קרי, טיפוח מפעל חדש קודם לטיפוח פרחי-תעשייה, ושלא ימרח אותנו בסיפורים. רק שנדע איפה אנחנו עומדים.
בכלל, מה הבהילות? הרי לא מדובר על מפעל כושל שכל יום שעובר גורר הפסדים כספיים. מה, אי אפשר לתת לביה"ס ארכה של שנה כדי למצוא מבנה חלופי? אי אפשר להשתמש בקשריו הענפים של התעשיין הנודע כדי למצוא לו מבנה חלופי במקום אחר? ולמען השם - אי אפשר לקחת כמה לירות מהבוחטה שהפיל וורן באפט על משפחת ורטהיימר כדי לבנות אכסנייה חדשה לבית הספר ולהשכיר לו אותה במחיר סמלי ( או בחינם, או באותו מחיר)?
אין לי שום דבר נגד עשירי-תבל התורמים לכל מיני יוזמות ומקדמים פרוייקטים חיוביים. נהפוך הוא. הנקודה היא שחייב כל מי שמקבל תרומה או סיוע שכזה לזכור שלא מדובר פה על נדבנות-נטו, על פתחון-לב, אלא תמיד על החלטה מחושבת ושקולה הנובעת מהאינטרסים הנקודתיים של הנדבן שיום אחד יהיו לו אולי אינטרסים אחרים; יום אחד אתה האינטרס של בעל ההון (או לכל היותר אתה לא מזיק) ויום אחר אתה מפריע לאינטרסים אחרים שלו (אגב, בכתבה נרמז שהשיקולים לסגירת בית הספר הם גם פוליטיים-מקומיים. תקראו בעצמכם). רק שתדע איפה אתה עומד.
ואני חייב עוד הערה קצת-מרושעת אחת: רחמיי הכנים על מצוקת המבנים להשכרה אליה נקלעה משפחת ורטהיימר. באמת, התור של חברות שמשתרך ליד מבנה בית-הספר באמת קורע לב.
הנה הצעה מעשית: במקום לשלוח 80 מורים לזרועות לשכת התעסוקה ו-550 תלמידים למלתעות מערכת החינוך הממלכתית, אולי יפונה המבנה בו מוצג אוסף המכוניות של איתן ורטהיימר ויושכר לאחד המפעלים? הרי פה מקדמים תעשייה - לא אספנות רכב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
