| |
מושב לצים - הבלוג של ישי
"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1) |
| 6/2006
 אלה שזוכים ואלה שבוכים
מאד רציתי כבר לכתוב על פתיחת משחקי גביע העולם, אבל כל עלילות צ'רלטון וזכויות השידור (בקרוב הסרט. בהנחה שצ'רלטון יסכימו למכור את זכויות ההסרטה) הביאו אותי - ואני מניח שעוד רבים אחרים - מותש למדי לשריקת הפתיחה. לא להאמין, טורניר גביע העולם מתחיל עוד 24 שעות ואני פשוט נטול החדווה וההתרגשות שאמורות היו להציף אותי ברגעים אלה ממש.
היום נחתם הפרק האחרון, כנראה, בסאגת - או שמא פארסת - זכויות השידור. בג"צ דחה את כל העתירות שהוגשו בעניין ומשחקי גביע העולם יועברו בשידור חי רק למי שישלם, ולא מעט.
אין לי כוח לחזור על הטיעונים למה זה לא בסדר. כבר כתבתי. יש לי רק עוד דבר אחד להגיד לפני שאני שולף את כרטיס האשראי ורוכש כמו אחרון הפראיירים את מנת הסם שלנו.
שוב הוכח, ולא בפעם הראשונה, שמוסדות המדינה, ובעצם המדינה עצמה, כמעט לעולם תעדיף את האינטרס של בעל ההון על פני זה של האזרח הקטן. חלילה לי מלפקפק ביושרתם המקצועית של שופטי בית המשפט העליון. הבעייה אינה בתפקודם המקצועי אלא במכלול הערכים אותם מייצג המוסד הזה ושבשמם הוא פוסק.
המחשבה הליברלית - עליה מושתתים המשטרים במערב (ובישראל) ואותה מייצג ביהמ"ש העליון - התגבשה מלכתחילה כמכלול של רעיונות שמטרתם לשמור על האינטרסים של אלה-שיש-להם-קצת-יותר. במילים אחרות, מי שהגו את הרעיונות הליברליים, מי שקידמו והפיצו אותם, מי שבעזרת עקרונות אלה ייסדו את המדינה המודרנית - היו תמיד בעלי הון. המדינה על מוסדותיה, חוקיה וערכיה נולדה כדי לשמור ולשמר את האינטרסים של אותה שכבה חברתית. אין זה מקרה אפוא שהעקרון הליברלי המקודש ביותר אחרי הזכות לחיים הן זכויות הקניין. פשוט כך. עיקר מטרתה של המדינה המודרנית הוא להגן על קניינם של האזרחים מפני אזרחים אחרים. באופן טבעי, אלה שיש להם יותר זוכים ליותר הגנה על הקניין שלהם.
כמובן, חסידיו השוטים של הליברליזם יטענו כי בסופו של דבר הוא הביא ומביא ברכה לכלל האוכלוסיה, אבל הנקודה בעינה נשארת: כאשר עומדים זה מול זה האינטרס של בעל ההון מול האינטרס של האזרח הקטן (או המוני האזרחים הקטנים) תמיד יגבר זה של הראשון. עובדה.
ואני חייב להוסיף גם שלא רק בעלי ההון אלא כל בעלי-הכוח במדינה: כך למשל בית המשפט העליון בישראל כמעט תמיד יעדיף את טיעוניה של העילית הבטחונית על פני טענותיה של ה"תחתית" הפלשתינית. וראה הביזיון האחרון בעניין איחוד המשפחות.
אכן, לבית המשפט העליון היו שלל סיבות ותירוצים טובים לדחות את העתירות: איחור בהגשה, הזמן הקצר שנותר עד לשריקת הפתיחה והתקדים של גביע העולם הקודם. הכל טוב ויפה, אלא שבסופו של דבר כל אלה אינם אלא סיבות טכניות בלבד ולא עקרוניות. בית המשפט העליון - ושוב, לא בפעם הראשונה - התחמק מפסיקה עקרונית והותיר את המצב הקיים על כנו. מצב שבו בעל ההון זוכה והאזרח בוכה. סליחה, משלם ובוכה.
נ.ב. אמרתי לכם שרק השם השתנה? (-;
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
