| |
מושב לצים - הבלוג של ישי
"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1) |
| 1/2007
ועדרת פני זקן
הייתי לאחרונה בכנס כלשהו באוניברסיטה. משהו על טרור והמלחמה האחרונה בלבנון. מכל ההרצאות המלומדות והמעניינות, את התובנה החשובה ביותר רכשתי דווקא במהלך ההפסקה.
כנהוג בכנסים האלה, הוגש בהפסקה כיבוד קל - סנדוויצ'ים ושתייה חמה. אני ועוד סטודנטית פיצלנו כוחות - היא חירפה את נפשה בנסיון להשיג שני סנדוויצ'ים, ואני התנדבתי למשימה הנועזת של הכנת הקפה. לא צריך לתאר לכם את האווירה הכללית, לכולכם יצא לפחות פעם בחיים לעמוד ב"תור" של ישראלים שמנסים לקבל משהו בחינם.
בעודי נדחק בתור למיחם, תמה לנוכח ההמולה, לחש מישהו באוזני: "נראה לי שהצעירים כאן יותר מנומסים מהמבוגרים, לא?". הנהנתי וחשבתי על תשובה מחוכמת, אלא שאז ניצלו שתי קשישות את חוסר ערנותי והשתחלו לפני בדרך למיחם. לעזאזל. בינתיים חזרה ידידתי והודיעה שאזלו הסנדוויצ'ים. הזקנים לקחו הכל.
(אה כן, פה ראוי להסביר כי בכנסים האלה, כ-80 אחוזים מהמשתתפים, אם לא יותר, הם בני 60 וצפונה. הרבה צפונה. מן המיטב של מועדון גיל הזהב של רמת אביב).
כשהייתי ילד, אנשים מבוגרים (ככה הכריחו אותנו לקרוא לזקנים) תמיד הקפידו להדריך אותי בנבכי החיים ולהסביר לי את כללי העולם הזה: "תתנהג בנימוס", "דבר יפה אל מבוגרים". אין דובר עברית שלא מכיר את הפסוק הניצחי "והדרת פני זקן". אבל זה נורא מאכזב להיות מבוגר בעצמך ולגלות, ולא בפעם הראשונה, שאין אנשים יותר גסי רוח, חצופים ולא-מנומסים מאנשים זקנים.
פעם חשבתי שהגיל מעניק פאסון. בזקנתו, עובר האדם לתנהלות שלווה ויודעת-כל של מי שכבר ראה דבר או שניים בחייו, עבר חוויות כאלה ואחרות. תמיד האמנתי שאנשים זקנים ניחנו בסבלנות גדולה, באורך הרוח השמור למי שכבר יודע שבקצה השני של התור לא מחכות גדולות ונצורות.
לא ולא. לאנשים זקנים אין סבלנות, אין זמן, אין טיפת שאר רוח. אולי זו הקירבה אל הקץ שמחישה את צעדיהם. אולי מדובר ב'סינדרום שואה' כזה או אחר המריץ אותם להגיע לראש התור בכל מחיר. כל מי שהגיע פעם לבנק בשעת הפתיחה וראה אותם צובאים על הדלתות (וגם, יש לומר, נופחים כמשוגעים בחלל הקטן הזה), כל מי שראה אותם מתנפלים על דלתו של הרופא בקופת חולים ברגע שזו נפתחת, וכמובן, כל מי שעמד בתור כלשהו, יודע על מה אני מדבר. לא סבלנות, לא נימוס, לא אורך רוח.
תמיד חשבתי שמדובר בצביעות אנושית טיפוסית. כרגיל, אנשים יודעים למצוא פגמים רק בהתנהלותם של אחרים. אבל אז הבנתי. חוכמת הזקנים נגלתה לפני בכל הדרה. זו פשוט מזימה אחת גדולה. בעודם מטיפים לנו אודות חשיבותם של נימוסים והליכות, מכשירים הקשישים את הקרקע לאותו רגע שבו נידחק יחד איתם בתור לסנדוויצ'ים. ואז, בעודנו נזכרים בדבריהם ומשתדלים להדור פני זקן, יחלפו הם על פנינו ויחטפו את הלחמניה האחרונה, יחדרו לפנינו לבנק המבוצר וישתחלו לחדרו של הרופא בטרם נספיק בכלל להבחין שהדלת נפתחה.
כנראה שצריך להגיע לגיל 30 (תודה) כדי להבין את זה. שהרי זהו גם, בערך, הגיל בו אנחנו מתחילים במסע הארוך לעבר הימים בהם גם לנו תאוץ הדרך, זה הזמן להתחיל להכשיר את הקרקע לימי בלותנו. זה הזמן להתחיל להטיף.
אז ילדים, תתנהגו בנימוס, אה? לפני שאחבוט בכם במקל שלי. עכשיו תסתלקו מכאן.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
