מושב לצים - הבלוג של ישי

ריגוש עז אחז בי למשמע הידיעה על שובו של החבר אהוד ברק לחיים הפוליטיים. ריגוש, לא משום שאני מחסידיו של האיש, אלא בדיוק מהסיבה ההפוכה. אני מתרגש מכיוון שהמאורע ההיסטורי הנ"ל מספק לי סיבות מצוינות להתעצבן, וזה אומר סיבות טובות לכתוב. זה מרגש אותי משום שכבר הפסקתי להתבונן על הפוליטיקה בעיניים של אזרח מודאג, אלא יותר בעיניים של מי שצופה בהצגת תיאטרון גרועה - מתרווח בנוחות בכורסתי, חיצוני לאירועים, משועשע מהטקסטים העילגים ומהמשחק המגושם.אז הנה הוא מגיע שוב לנסיון נוסף, וחובב התיאטרון שבי כבר מחכך ידיו לנוכח ההתפתחויות הצפויות בעלילה.

הייתי יכול לכתוב כאן על השפל שאליו הגיעה ההנהגה הישראלית, על כך שאת המשרות הבכירות ביותר מאיישים אנשים בלתי ראויים בעליל, ולהצר על כך שבניגוד למה שאפשר היה לצפות, הוואקום המנהיגותי שואב אליו עוד אנשים לא ראויים שכבר היו שם ונזרקו לכל הרוחות על ידי הציבור. אבל זה לא מעניין, זה נטחן עד דק ואין לי מה לחדש.

שובו של אהוד ברק מעצבן אותי לא רק בגלל שאני לא מחסידיו של האיש, בלשון המעטה, ולא רק בגלל שאני סולד באופן כללי מגנרלים לשעבר שמתעלקים על הפוליטיקה. זו תופעת הטרמפיסטים בכללה שמוציאה אותי מדעתי. אחד הכשלים המהותיים של שדרת ההנהגה שלנו ושל בוחריה, הוא היעדר ההבנה כי פוליטיקה היא מקצוע לכל דבר. לא חלטורה, לא עיסוק צדדי כדי להעביר את הזמן, ולא מקור הכנסה לימים שבהם הביקוש להרצאותיך לא מי יודע מה.

זו אולי אחת הבעיות של הדמוקרטיה, שמאפשרת למעשה לכל אחד ליטול חלק בשלטון. זה יתרונה וזה חסרונה. אני לא מציע להחליף את הדמוקרטיה במשהו אחר, חלילה, אבל מומלץ לשים לב למה שקורה בדמוקרטיות ותיקות יותר משלנו. שם, אדם לא יכול לצנוח ביום בהיר אחד לתוך המערכת הפוליטית ולהגיע מיד לראש הפירמידה. גם לא למשרה זוטרה. תיאורטית, כל אוויל משריש מהרחוב יכול להיות נשיא ארה"ב, נשיא צרפת או ראש ממשלת בריטניה. אבל בפועל, עליך לעבור מסלול פוליטי מפרך לפני שתוכל בכלל לשקול להתמודד ברצינות על המשרה הבכירה ביותר.

בצרפת, למשל, קשה מאוד לחדור לפוליטיקה בלי לסיים קודם כל את "בית הספר הגבוה לממשל". זה לא תנאי קבלה הכרחי למשרה, אבל כדי שישימו לב אליך, כדי שיקדמו אותך, כדי שיטפחו אותך, רצוי להגיע משם. רוב הפוליטיקאים הבכירים של צרפת הם בוגרי בית הספר הזה. יש לכך גם חסרונות ברורים, כמובן, אבל הנקודה היא שהצרפתים מכירים בעובדה שפוליטיקה היא מקצוע שצריך ללמוד אותו, לא מקור פרנסה מזדמן לגנרלים בדימוס. גם בארה"ב, ארץ האפשרויות וכו', אדם לא ייבחר לנשיא או ימונה לתפקיד בכיר לפני שעבר מסלול הכרחי של השתפשפות בפוליטיקה מעשית - סנאטור, מושל, ראש עיר, פקיד בכיר.

אבל לא פה. כאשר אהוד ברק רץ בפעם הראשונה לראשות הממשלה, הוא שיווק את עצמו לציבור כ"לא-פוליטיקאי". משום מה, זה נחשב במקומותינו ליתרון. הטריק הזה די משומש, ולא רק אצלנו. העניין הוא שבדמוקרטיות אחרות מדובר רק בתדמית: הבוחרים מצביעים ל"לא-פוליטיקאי", אבל בפועל האיש הוא פוליטיקאי ותיק ומנוסה. גם בישראל הבוחרים נופלים בפח הזה, אלא שהם באמת מצביעים לאדם שאינו פוליטיקאי. ובמקרה היותר גרוע, ה"לא פוליטיקאי" הזה הוא גם איש צבא לשעבר.

פוליטיקאי זו לא קללה, זה מקצוע לכל דבר לעניין. כבכל מקצוע, יש צורך בכישורים, בהכרת התחום, רצוי בהכשרה מוקדמת ובעיקר - נסיון. אף אחד מאיתנו לא יילך לעבוד כחשמלאי, נניח, בלי הכשרה או נסיון מוקדם, נכון? אז למה לפוליטיקה נכנסים כל הזמן אנשים נטולי נסיון, שלא השתפשפו במשרות זוטרות, ועוד מעזים לתבוע לעצמם את התפקיד הבכיר ביותר? ולמה אנחנו מתעקשים לבחור בהם? האם הייתם מתאשפזים בבית חולים שרופאיו מתהדרים בכך שהם "לא רופאים"? אז למה אתם בורחים בפוליטיקאים שאינם פוליטיקאים? נכון, הדמוקרטיה פותחת את הפוליטיקה לכולם, אבל היא לא מכריחה אותנו לבחור דווקא באלה שהכי פחות מוכשרים לתחום.

אהוד ברק שחה כבר בפוליטיקה וצבר נסיון-מה, אלא שבימיו הקצרים כראש ממשלה הוא בעיקר הוכיח לנו שדרגות רא"ל על הכתפיים שוות פחות מטוראי במערכת הפוליטית, השונה מהותית באופיה מהמערכת הצבאית. צריך להגיד את זה פעם אחת ולתמיד: קריירה צבאית אינה מכשירה אדם להיות פוליטיקאי. אם כבר, היא עושה בדיוק את ההיפך. בפוליטיקה יש צורך בפשרה, בהסכמות, בתן-וקח, בנכונות לוותר מצד אחד ולעמוד על שלך מהצד האחר. היא דורשת גמישות מחשבתית - כל מה שאין בצבא. לכן, ליתר ביטחון, אני לא מצביע באופן עקרוני לגנרלים, יהיו מוכשרים ואינטליגנטיים ככל שיהיו. עשיתי את הטעות הזאת כבר פעם אחת. אם הם רוצים לזכות בקולי, עליהם לעבור קודם כל כל את ההסבה לפוליטיקאים, קרי, להיות כאלה לאורך זמן, ולא להגיח פעם בכמה שנים, כשנפתח איזה חלון הזדמנויות.

אני לא יכול לבוא בטענות לכל אותם גנרלים מחפשי פרנסה או סתם תאבי-כוח. הם בסך הכל משחקים את המשחק הדמוקרטי לפי כלליו (בערך). אני כן יכול לבוא בטענות לעצמנו, הבוחרים. הגיע הזמן שנשתחרר משני הקבעונות הכי גדולים שלנו ונאמץ שני עקרונות פשוטים:

1. גנרלים אינם מוכשרים לעסוק בפוליטיקה יותר ממני או מכם.

2. השאירו את הפוליטיקה לפוליטיקאים.