מושב לצים - הבלוג של ישי

אתמול לקחתי את הסלולרי החבוט שלי לתחנת שירות של חברת פלאפון כדי להפציר בנציגי תאגיד הענק וקר הלב להחליף כמה חלקים בפאנל הרעוע של המכשיר שלי, או במילים אחרות, לנסות לשכנע אותם לחפות על החבלות הקשות שגרמתי במו ידי הפועל המיובלות שלי למכשיר העדין. מה לעשות, תנסו אתם לחזור מיום מתיש של עבודה במפעל ולנסות לדייק בהשלכת המכשיר על הספה. אז לפעמים אני מפספס במטר-שניים ופוגע במקרר, בארון או באיזה חתול תועה.

אני לא מבין, ממתי הסלולרים שלנו נהיו כאלה רגישים? פעם הם היו עשויים מסוג כזה של פלסטיק שאילו היו בונים ממנו מטוסים הם לא היו מתרסקים אף פעם ורק ניתזים מהקרקע וממשיכים במעופם.

לא משנה.

נכנסתי לתחנת השירות. בכניסה קיבלה אותי דיילת שירות חיננית שהנחתה אותי אל צג-מגע עליו הייתי צריך להקליד את פרטיי ושאלה אם אני צריך עזרה. הודעתי לה שאני אנסה להתמודד לבד עם הממשק המסובך. אני לא פוחד מאתגרים.

חיכיתי אולי 7 דקות עד שהגיע תורי. אם הייתה נקודת אור יחידה בביקור הזה, הרי שזו ההמתנה הקצרה (פה המקום לשאול איזה עיקרון פיזיקלי גילו אנשי פלאפון שלא גילו עדיין אנשי משרד הפנים למשל, ולמה הם לא מוכנים לחלוק אותו עם הציבור).

הסברתי לנציגה החביבה את בעיותיי וביקשתי גם לעדכן לי את מספרי הטלפון בזיכרון.

לאחר זמן לא רב יצא מנהל המשמרת, קרא בשמי ומסר לי את המכשיר. לרגע לא חשבתי שמשהו לא בסדר. הפאנל היה מבהיק מתמיד, המסך היה נוצץ וחלק, ללא השריטות המטורפות שכיסו אותו. כמו חדש. נכון שהאנטנה ה"חדשה" שהתקינו לי הייתה לעוסה לתפארת, אבל לפחות היא לא יצאה יותר מהמקום. אני לא אדם קטנוני, מה גם שלעומת מה שציפה לי בערב, כמה סימני שיניים על האנטנה הפכו לחשובים כפוליטיקאי בדימוס.

הו, איכה לא הקשבתי לעצות חכמים שאמרו כבר לפני שנות דור "אין מסתכלין בקנקן" וגו'.

כמו בכל סיפורי האימה, גם הסצינה הבאה התרחשה באישון לילה: בעודי במשמרת, שיגרה אליי האיילה הודעת SMS שגרתית. לתדהמתי גיליתי שהמכשיר אינו מזהה את המספר. בלב מפרפר ובאצבעות רועדות (כמעט נפל לי המכשיר מהיד אל הרצפה. לפחות הפעם היה לי תירוץ) דפדפתי לספר הטלפונים ושם התגלתה הזוועה: כל המספרים נמחקו. כולם. בעצם, לא כולם, אלא "רק" הרשומות שהכילו מספרי טלפון סלולאריים. אף פעם לא ספרתי אבל אני מניח שהיו שם לפחות 200 רשומות שאספתי בשקידה רבה במשך 4 שנים. ספר הטלפונים שלי נותר עירום חוץ מכמה פיסות בד בדמות מספר הטלפון של מוקד השירות של yes, מספר הטלפון של מודיעין אגד והמספר של משרד הקישור שלי.

אללי, גורל אכזר, מדוע תתעלל באדם פשוט עם האירוניה המושחזת שלך? ראה מה עשית: המספרים היחידים שנותרו בזיכרון הם אלו של תאגיד ענק ובולעני ששותה בצימאון את חשבון הבנק שלי, מפלצת בולשביקית והשריד המודרני האחרון של מוסד העבדות העתיק.

באיבחת מקש שיגר אלי טכנאי אלמוני בפלאפון שתי מהלומות כואבות של מציאות עגומה: במחיקת הזיכרון הוא הזכיר לי עד כמה אנחנו תלויים בטכנולוגיה שיתכן והיא בכלל מיותרת (באמת, מה רע בפנקס?), ובמספרים שנותרו הוא הזכיר לי עד כמה אנו תלויים בגופי ענק שלא רואים בנו יותר מלקוחות פראיירים או כלי עבודה בשירות מדיניות מטורפת.

בשבוע הבא אני שם שוב, בתקווה לסחוט מהם כמה שיותר. אני יודע שאני תמיד אומר את זה ובסוף יוצא עם שני סרטים חינם ב-yes-show או עם 20 דקות זמן-אוויר חינם שאחרי חודש מתברר שאין באפשרותי לממש.

ובאשר למלאכה הסיזיפית של שחזור מספרי הטלפון, מה אני אגיד. מילא הקרובים אלי שאותם אחזיר ראשונים לזיכרון, אבל כבר עכשיו אני מתחיל להצטער על המספרים החשובים שאספתי ושאותם לא רק שלא אוכל לשחזר, אלא ספק אם אני בכלל זוכר שהיו בספר הטלפונים שלי.

ובנימה אופטימית זו.