| |
מושב לצים - הבלוג של ישי
"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1) |
| 6/2007
ותרעש הארץ 40 שנה
ביום העצמאות תשנ"ח, שנת היובל למדינת ישראל, התגלגל לידי הגליון החגיגי של "במחנה". רגע לפני שגלגלתי אותו הלאה לעבר הפח, החלטתי לעיין בו קמעה. ובכן, לכבוד שנת ה-50 למדינתנו, פנה המגזין הצה"לי ל-50 כותבים - פובליציסטים מקצועיים, אנשי אקדמיה, אמנים, פוליטיקאים ואחרים - וביקש מכל אחד מהם לכתוב על שנה אחת בתולדות המדינה.
מבין כל טורי הנוסטלגיה, הערגה והגעגועים, בלט אחד חריג למדי. היה זה הטור שעסק בשנת 1967, שלמרבה הצער אינני זוכר מי כתב אותו (וארכיון הגליונות של "במחנה" אינו פעיל כרגע). הטור הזה הכה בי כמו ברק, או אם תרצו, כמו חיל האוויר הישראלי בחילות האוויר הערביים. בניגוד לכל מה שגדלתי והתחנכתי עליו, הטור הציג את מלחמת ששת הימים כגרועה בתולדותינו, כזו שהביאה עלינו את קללת השטחים והיוותה נקודת מפנה שממנה והלאה הלכה החברה הישראלית והתבהמה, הלכה והתגססה (מלשון גסות, אבל אולי גם מלשון פועל אחר), נהייתה אדישה לסוגיות של זכויות אדם והוציאה שמה לשמצה ברחבי העולם. הטור לא היה מאוד מבריק או מנומק - אבל האופן בו הוא שובץ בתוך גיליון חגיגי העניק לו איכות מיוחדת. כמו חתיכת חרא שמונחת על ערימה של יהלומים, או אולי כמו יהלום שמונח על ערימת חרא.
קשה היה לי לקרוא את זה. לא בכל יום אתה מתבקש להתעמת עם הנחות שהפכו בעיניך למובנות מאליהן עד שאפילו אינך נדרש להרהר בהן.
מלחמת ששת הימים היתה ונותרה ניצחון צבאי ענק, אולי מהגדולים והמבריקים בהיסטוריה. אבל היא הולידה גם כישלון מדיני ענק, גם כן לא מהקטנים בהיסטוריה. הפער הזה, בין ההישג הצבאי לכישלון המדיני, הוא שקשה במיוחד לעיכול.
זה אולי היה המקום להגיד כמה מילים על ההנהגה הישראלית מ-67' ואילך - זו שבכסילותה לא ידעה לתרגם את ההצלחה הצבאית להצלחה מדינית - אבל האמת היא שאני מתקשה לבוא אליה בטענות. קשה לראות פוליטיקאי שהיה נוהג אחרת לנוכח האופוריה הכללית, ומוותר מיד על השלל הטריטוריאלי שנפל לידיו. ישראל עשתה מה שהרבה מדינות עושות בזמנים של תמורות היסטוריות משמעותיות - היא פשוט לא עשתה כלום; היא עמדה מנגד והניחה להזדמנות לחמוק. פוליטיקאים ומדינאים טובים יודעים להפוך רגעי משבר למנוף להצלחה. מעטים, אבל יש כאלה. מה חבל שמעטים מהם יודעים להפוך הצלחה למנוף להצלחה נוספת. זהו כנראה כשרון שנשגב ממדינאי ישראל ב-40 השנים האחרונות.
מה שמוליך אותי לסיבוב המלחמה האחרון באיזורנו, זה שבקרוב נציין שנה לפריצתו. חשבתי שאולי, בניגוד לדעה הכללית, יש דווקא מקום לברך על הכישלון הזה, שכן אולי זהו השפל שממנו אפשר רק להתרומם. וואללה, מזל שלא ניצחנו: אם מנהיגינו לאחר 67' הצליחו לחרב כל כך את ההצלחה ההיא, מי יודע לאיזה ברוך היו מכניסים אותנו נבחרינו דהיום אם חס וחלילה היינו יוצאים מלבנון כשידנו על העליונה.
מצד שני, חדלות-האישים שתקפה את צמרת המדינה בעשורים האחרונים, מביאה אותי להרהר שמא אולי בכל זאת היה עדיף לנצח - הרי בסרט של ניצחון שהופך לתבוסה כבר היינו ונשארנו כדי לספר; אבל בסרט של תבוסה שהופכת למפלה - ממש לא כדאי לנו להיות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
