| 11/2007
טיפים
לאחרונה הגעתי למסקנה שאחד ממקומות הבילוי שהכי מועדים להתברר עבורי כאכזבה, אלו מסעדות. חוץ אולי מכדורגל, אבל במחשבה שניה - כדורגל זה לא בילוי.
לפעמים נדמה לי שמכל מה שמכונה בלשון משפטית "בתי עינוגים" (רק לי המונח הזה מזכיר בית זונות?), מסעדות עושות הכי הרבה תרגילים מעצבנים כדי להוציא ממך מקסימום מזומנים. החל מתמחור שערורייתי, דרך התחמקות מפיצוי על שירות מחורבן ועד זלזול בוטה באינטליגנציה של הסועד. כן, נכון, מתח הרווחים בענף הוא בעייתי, ההשקעה גדולה, התפעול מורכב, תוחלת החיים קצרה (של המסעדה) והלקוחות קשים, שלא לומר ראויים למכות. ובכל זאת, מותר להתעצבן.
כמי שמבלה לא-מעט במסעדות, הנה כמה מסרים לאנשים שעומדים מאחוריהן:
אל תתקמצנו עלינו
לקוחות במסעדה, יותר מכל מקום אחר, מזהים קמצנות מקילומטרים. למה אני מתכוון? למשל למסעדת "מקס ברנר" ברמת החייל. הזמנו ארוחת בוקר שכללה "אומלט ענק" (כך בתפריט), לחם וסלט. הגיע אומלט קטנטן, סלט עייף בקערית זערורית, ופרוסת לחם אחת (אחת!) חתוכה לשני חצאים, כנראה כדי להגדיל את האפקט הכמותי.
מילא היה כתוב בתפריט "אומלט קטן, סלט זעיר ופרוסת לחם אחת". לא שווה 46 שקלים, אבל ניחא. על האומלט והסלט עוד אפשר למחול, אבל דחילקום - פרוסת לחם אחת?!
להלן כלל: אם יש משהו שלא מתקמצנים עליו, זה לחם. אם יש משהו שיכול לעשות לקוח מאושר בהשקעה מינימלית, זה לחם - משביע, טעים, ביתי ובסיסי. לתת פרוסת לחם אחת במנה שמוגדרת כ"ארוחת בוקר", זה לא יחסי ציבור טובים.
נסו להיראות נדיבים
זה בעצם ההמשך של "אל תתקמצנו". למסעדות יש אינספור אפשרויות איך להיראות נדיבים ומכניסי-אורחים במינימום השקעה. למשל, כמה מאזטים קלילים על השולחן. למשל, קנקן מים קרירים, בלי שצריך לבקש, בעיקר בימי הקיץ.
אל תזלזלו בנו
היינו ב"עד העצם" בהרצליה. הזמנו מקומות מראש. קיבלנו את מה שאי אפשר להגדירו אלא כ"השולחן בעל המיקום הגרוע ביותר בתולדות המסעדנות" - באמצע המעבר, מגשים ומרפקים נחבטים בראש, לקוחות מחככים בך את ישבנם בזמן שהם נדחקים לעבר היציאה. קשה לתאר עד כמה מטומטם צריך להיות בשביל למקם שם שולחן. ביקשנו לעבור, אלא מה.
מילא היינו לקוחות מזדמנים, אבל למען השם, הזמנו מקומות 24 שעות מראש! אם זה מה שמקבלים כשמזמינים מראש, אני לא רוצה לשער אפילו מה מקבל מי שסתם החליט להגיע בספונטניות. בעצם, עם ההגיון הזה, הוא בטח מקבל חדר פרטי עם שלושה מלצרים אישיים.
החזירו את המלצר האישי
יום אחד, לא זוכר מתי, שמתי לב לכך שהמלצר האישי נעלם. בשלב כלשהו הפסיקו מסעדות מהשורה (לא היוקרתיות מאוד) לחלק את המסעדה לגזרות ולהפקיד על כל אחת מלצר אחד. ואז, מלצר אחד לוקח את ההזמנה, מלצר אחר מביא את השתייה, מלצר שלישי את הראשונות, אז חוזר המלצר הראשון כדי לשאול אם הכל בסדר, ואז מגיע מלצר נוסף ומביא את העיקריות... וכן הלאה. מה זה הברדק הזה?
נהלו בתבונה את יומן ההזמנות, או שלא תנהלו אותו בכלל
היינו ב"קאזה דו ברזיל" באילת. בעצם, לא היינו. הזמנו מקומות 24 שעות מראש, מתוך ידיעה כי מדובר במסעדה כנראה הכי פופולרית בעיר. הגענו בשעה היעודה. מחוץ למסעדה כבר המתינו כ-15-20 איש, שהסתבר כי הזמינו מקומות לאותה שעה בדיוק. המסעדה היתה מפוצצת והממתינים בחוץ התחילו להתייאש. גם אנחנו. אחרי 10 דקות של המתנה, הבנו שבמקרה הטוב יכניסו אותנו עוד שעה בערך. הלכנו למסעדה אחרת.
אני לא מבין - בשביל מה מזמינים מקומות מראש? בשביל להתעלם מזה לגמרי? הרי אם לא היו מאפשרים להזמין מקומות מראש, אולי לאנשים היתה סבלנות להמתין בחוץ. אבל גם להזמין וגם לחכות? תודה רבה, ב"פאפאגאיו" היה יותר נחמד, כנראה (לפחות שם אמרו שיש מקום - ואמנם היה).
הרגיעו את המלצרים
ישראלים לא אוהבים ולא יודעים לשרת. מלצר ישראלי משוכנע שאם הוא שואל אותך 20 פעם במהלך הארוחה "הכל בסדר?" זה נחשב כשירות טוב. אז מבזק חדשות: התעניינות "הכל בסדר?" אינה שירות בכלל. לפעמים זה אפילו נסיון לחפות על חוסר יעילות. אנחנו אוהבים את המלצרים שלנו יעילים ושקטים. אם השירות מחורבן, גם 30 פעם של "הכל בסדר" לא ישנו את זה. תלכו, תביאו, תשרתו. אל תקשקשו (אלא אם כן את כוסית, אז מותר לך הכל).
פעם אחת ולתמיד - המנות צריכות לצאת ביחד
אין דבר יותר מבאס מלהתחיל לאכול בזמן שזוגתך עדיין ממתינה למנה שלה. בעצם יש משהו יותר מבאס: שזוגתך מתחילה לאכול בזמן שאתה עדיין ממתין למנה שלך.
תבטלו כבר את דמי האבטחה
זה לא מצחיק.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
