|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
איך פורצות מהפכות
במהלך חיינו המיוזעים פה בארץ חמדת אבות אנחנו נתקלים בכל מיני תופעות מרגיזות. עם רובן אנחנו משלימים. מקסימום מתעצבנים קצת באותו הרגע וכעבור יום-יומיים זה כבר הופך לאנקדוטה דחקאית שאנחנו מספרים לכל מי שמוכן לשמוע על "ווי, איך דפקו אותי החולירות האלה". אבל לפעמים, שתי תופעות מרגיזות כאלה שמשתלבות יחדיו במעין תזוויג-מקרים (הזכויות על הביטוי החינני הזה שמורות לעמנואל לוטם) מעצבן, מצליחות להוציא ממך (ממני) את הישראלי העצבני שאתה, והשולחנות מתהפכים. לפחות באופן מטאפורי.
תופעה אחת היא אולי חשובה יותר לרוב האנשים, אבל היא כבר די לעוסה. אני מתכוון לתודעת השירות הלקויה-עד-לא-קיימת שבקרב נותני שירותים (וכן, גם צרכנים) ישראלים. מוכר, ידוע, ולכל אחד יש שניים-שלושה (או שבעים) סיפורי זוועה כאלה. למי שאין מוזמן לפנות לאחותי שמחרימה בעקביות מעוררת-הערכה חברות שכשלו בשירות. היא כבר תתרום לו כמה סיפורים.
התופעה השנייה נוגעת אולי למיעוט האנשים אבל היא נוגעת לי, ולכן היא גם חשובה. לי. זו התופעה שאני מכנה "אפלייה על רקע גיאוגרפי" או "קיפוח פריפריאלי". זה דורש פרשנות: כל מי שגר בפריפריה, או בישוב קטן, או מחוץ לערים הגדולות או - לא עלינו - בשטחים הכבושים, נתקל בוודאי לא-פעם בקושי המובנה שיש לחברות גדולות (על קטנות אין בכלל מה לדבר) לספק את שירותיהם לחבלי הארץ ה... ובכן, חקלאיים, מרוחקים, צדדיים, כפריים, ספריים (מלשון סְפר) או שנויים-במחלוקת ומצויים במרכזו של עימות אלים בין שני עמים עיקשים.
שירות גרוע הוא דבר פסול. אפלייה - כל אפלייה - היא דבר מכוער. ומפסולת וכיעור יוצא... טוב, בלי שמות. אבל כאשר הם מתמזגים זה בזה נוצרת תרכובת נפיצה שכל מה שצריך כדי להציתה הוא ישראלי אחד עצבני באמצע יום עבודה, וטמפרטורה של שלושים מעלות בצל. וצל אין.
אבל מספיק עם ההקדמות. הנה מה שקרה לי השבוע. אבל לפני כן, סליחה, עוד הקדמה קצרה: בעוונותי, אני מתגורר בפריפריה. אמנם פריפריה-לייט - רק חצי שעה ממרכז העולם הידוע יותר כ"תל-אביב" - אבל יש לנו את התפאורה הנדרשת של פרדסים, שדות, ניחוחות חציר וכביש עם שלטים שכתוב עליהם "טול-כרם - 12 ק"מ". בכל מקרה, זה מספיק פריפריה עבור כל מיני חברים ומכרים - חלקם לשעבר - תל-אביביים שמתחמקים והתחמקו בעקביות מלבוא לבקר, וזאת למרות שנסיעה מצפון תל-אביב לכאן לוקחת פחות זמן מאשר נסיעה מצפון תל-אביב לדרום תל-אביב. וגם אין פה בעיות חניה בכלל. ואם זיהיתם שמץ של מרירות בדבריי - חכו, עוד לא שמעתם כלום.
בעוונותיי הגדולים-אף-יותר, ישוב-הספר המנותק בוא אני מתגורר הוא - רחמנא ליצלן - קיבוץ. עכשיו, נכון שיש לנו שם שמזכיר התנחלות קיצונית במיוחד, אבל זה לא מצדיק את השאלה הנצחית, הנשאלת בחשש-מה, "זה בשטחים?". דבר נוסף: אני לא יודע כמה עוד יצירתיות נשארה בי כדי להמציא כל פעם שמות של רחובות ומספרי בתים עבור המחשב שמכריז על שביתה בכל פעם שמגיעים לשדות האלה בטפסי מילוי פרטים. נו באמת, לא הגיע הזמן שתוכנות ישראליות לאיסוף נתונים יכילו איזה צ'ק-בוקס קטן עם הכיתוב "קיבוץ/מושב" לידו, כך שהמחשב יידע להתעלם מהשדות הבעייתיים הנ"ל? ולא, אין לנו עניין להכניס רחובות ומספרים לקיבוץ. בגלל זה אנחנו גרים בקיבוץ - כדי שלא יזכירו לנו בכל יום את "ששת הימים", "מורדי הגטאות", "יצחק רבין" ושאר גאולה, תקומה ומשוררים מתים.
טוב, אני עדיין מלהג פה ולא הגעתי לעניין עצמו. אז הנה הוא: ביום שישי שעבר רכשנו ב"איקאה" כוננית ספרים גדולה. כמה גדולה? ובכן, מספיק גדולה כדי לא להכנס ל"קליאו" הקשישה, ומספיק כבדה כדי שהגב שלי ישגר מחאה חריפה וישלח אותי אחר כבוד אל דלפק ההובלות. בקיצור, הובטח לנו שהמשלוח יגיע ביום ראשון. אולי בשני. ביום ראשון התקשרו והודיעו שיגיעו ביום שני. קיבלתי את הדחייה בהבנה. ביום שני בבוקר התקשר הנהג כדי לתאם שעה להגעה. עניתי שאהיה בבית ב-16:30 ועל כך הוא הגיב ב"יופי, זו בערך השעה שבה אני מסיים, והיות ואתה המשלוח האחרון להיום - גם אין לי בעייה לחכות במידה ותאחר קצת". נהדר. ב-15:30 הוא התקשר בבהילות להודיע שסיים מוקדם מהצפוי והתעניין אם אפשר לבוא עכשיו כי הוא צריך להחזיר את הפועל שלו הביתה, או משהו. כמובן שאי אפשר היה. הכוננית נדדה בחזרה לחנות. מ"איקאה" התקשרו לבדוק מועדים אחרים וסוכם על יום חמישי (היום). קיבלתי בהבנה. אפילו בחיוך.
היום בבוקר התקשרו שוב והודיעו ש"אי-אפשר היום, נבוא מחר (שישי)". בשלב הזה כבר אפשר היה לצפות איך זה יסתיים, אבל אני שמרתי בינתיים על קור רוח. דיברתי בנועם, ניסיתי להפציר, לשכנע. הדוברת מהצד השני אמנם גילתה אדיבות ואורך-רוח אבל לא ממש עשתה מאמץ לפתור את הבעייה. בשלב הזה, רדאר האפלייה הגיאוגרפית פלט כמה אותות קלושים (זה שאמור לזהות שירות לקוי כבר הבהב באורות אדומים והפעיל סירנה). חשדותיי גברו. ניסיתי לברר מה בדיוק הבעייה שהרי אנו מרוחקים רק 25 דקות נסיעה מנתניה.נו, נתניה, העיר הזאת שבפרברי איקאה. או-אז נפלטה האמת המרה, הגורלית, המקוממת: "מצטערים, אבל אנחנו לא יכולים להגיע אליכם כיוון שאין לנו משלוחים נוספים לאיזור".
קליק, בום. המעגל נסגר, שני היסודות הנפיצים - שירות גרוע ומזלזל ואפלייה גיאוגרפית - התמזגו יחדיו. מהעבר השני הצטרפו אליהם ישראלי עצבני אחד ושלושים צלזיוסים מזיעים וכועסים. אני לא זוכר הרבה ממהלך השיחה כפי שהתפתחה מרגע זה. היו שם צעקות, היו שם עצבים והיה שם הרבה "חוצפנים!" ו-"תגידי, זה נראה לך הגיוני?!". זה גם לא חשוב כרגע מה בדיוק אמרתי. חשוב יותר מהו הדבר שכל כך הרגיז אותי:
לישראלי הממוצע אין ציפיות מי-יודע-מה מנותני שירות. אנחנו גם לא באמת מתרגשים כשהם עושים בנו כרצונם. אנחנו "פותחים רגליים, עוצמים עיניים וחושבים על המולדת" - כמאמר הפסוק. אנחנו כבר רגילים. זה חלק מחיינו המחורבנים פה בסוף העולם: כמו פיגועים (להבדיל), כמו מלחמות הכבישים, הפקקים, הבירוקרטיה, המילואים, החום, הביוב בים, גלגל"צ והזקנים שמתחזים לסנילים ונדחפים לפניך בתור.
לישראלי הממוצע יש מושגי שיוויון מוזרים-משהו. הוא לא רוצה שלכולם יהיה טוב במידה שווה. הוא מסתפק בכך שלכולם יהיה רע במידה שווה. העיקר שאף אחד לא יידפק פחות ממנו. אם דחיית המשלוח הייתה רק תוצר של ברדק ישראלי שגרתי - ניחא. אתנחם בכך שכולם סובלים ממנו כמוני. אבל לדעת שנדפקתי רק בשל מקום מגוריי? פתאום אני מתחיל להבין איך פורצות מהפכות בהיסטוריה.
האם המשלוח שלי צריך לתפוס טרמפ עם משלוחים אחרים שבמקרה יוצאים לאיזור? רגע, ולמה בעצם שהם לא יתפסו טרמפ על המשלוח שלי? האם לא ראוי שלקוח שנדחה שוב ושוב יועלה לראש הרשימה ורק לאחר שיסיימו לטפל בו יטפלו גם באחרים? האם, כאשר מתבצעת עיסקה, אין זה נכון ששני הצדדים מחוייבים לה באותה המידה, ואם צד אחד מתקשה לבצע את חלקו זכותו של הצד השני שלא לבצע את חלקו שלו, כלומר, לא לשלם?
מחר (שישי) צפוי סיבוב נוסף של קרבות. המשלוח יגיע במהלך היום ובשירות ההובלות הבטיחו שיזכו אותנו על ההובלה. נראה. חי נפשי שאני לוקח את הנהג כבן ערובה ומורה לשומר של הקיבוץ לא לפתוח את השער עד שלא יתקבל הזיכוי. היי, מסתבר שיש גם יתרונות בלגור בפריפריה.
| |
 זיכרון גורלי
אתמול לקחתי את הסלולרי החבוט שלי לתחנת שירות של חברת פלאפון כדי להפציר בנציגי תאגיד הענק וקר הלב להחליף כמה חלקים בפאנל הרעוע של המכשיר שלי, או במילים אחרות, לנסות לשכנע אותם לחפות על החבלות הקשות שגרמתי במו ידי הפועל המיובלות שלי למכשיר העדין. מה לעשות, תנסו אתם לחזור מיום מתיש של עבודה במפעל ולנסות לדייק בהשלכת המכשיר על הספה. אז לפעמים אני מפספס במטר-שניים ופוגע במקרר, בארון או באיזה חתול תועה. אני לא מבין, ממתי הסלולרים שלנו נהיו כאלה רגישים? פעם הם היו עשויים מסוג כזה של פלסטיק שאילו היו בונים ממנו מטוסים הם לא היו מתרסקים אף פעם ורק ניתזים מהקרקע וממשיכים במעופם. לא משנה. נכנסתי לתחנת השירות. בכניסה קיבלה אותי דיילת שירות חיננית שהנחתה אותי אל צג-מגע עליו הייתי צריך להקליד את פרטיי ושאלה אם אני צריך עזרה. הודעתי לה שאני אנסה להתמודד לבד עם הממשק המסובך. אני לא פוחד מאתגרים. חיכיתי אולי 7 דקות עד שהגיע תורי. אם הייתה נקודת אור יחידה בביקור הזה, הרי שזו ההמתנה הקצרה (פה המקום לשאול איזה עיקרון פיזיקלי גילו אנשי פלאפון שלא גילו עדיין אנשי משרד הפנים למשל, ולמה הם לא מוכנים לחלוק אותו עם הציבור). הסברתי לנציגה החביבה את בעיותיי וביקשתי גם לעדכן לי את מספרי הטלפון בזיכרון. לאחר זמן לא רב יצא מנהל המשמרת, קרא בשמי ומסר לי את המכשיר. לרגע לא חשבתי שמשהו לא בסדר. הפאנל היה מבהיק מתמיד, המסך היה נוצץ וחלק, ללא השריטות המטורפות שכיסו אותו. כמו חדש. נכון שהאנטנה ה"חדשה" שהתקינו לי הייתה לעוסה לתפארת, אבל לפחות היא לא יצאה יותר מהמקום. אני לא אדם קטנוני, מה גם שלעומת מה שציפה לי בערב, כמה סימני שיניים על האנטנה הפכו לחשובים כפוליטיקאי בדימוס. הו, איכה לא הקשבתי לעצות חכמים שאמרו כבר לפני שנות דור "אין מסתכלין בקנקן" וגו'. כמו בכל סיפורי האימה, גם הסצינה הבאה התרחשה באישון לילה: בעודי במשמרת, שיגרה אליי האיילה הודעת SMS שגרתית. לתדהמתי גיליתי שהמכשיר אינו מזהה את המספר. בלב מפרפר ובאצבעות רועדות (כמעט נפל לי המכשיר מהיד אל הרצפה. לפחות הפעם היה לי תירוץ) דפדפתי לספר הטלפונים ושם התגלתה הזוועה: כל המספרים נמחקו. כולם. בעצם, לא כולם, אלא "רק" הרשומות שהכילו מספרי טלפון סלולאריים. אף פעם לא ספרתי אבל אני מניח שהיו שם לפחות 200 רשומות שאספתי בשקידה רבה במשך 4 שנים. ספר הטלפונים שלי נותר עירום חוץ מכמה פיסות בד בדמות מספר הטלפון של מוקד השירות של yes, מספר הטלפון של מודיעין אגד והמספר של משרד הקישור שלי. אללי, גורל אכזר, מדוע תתעלל באדם פשוט עם האירוניה המושחזת שלך? ראה מה עשית: המספרים היחידים שנותרו בזיכרון הם אלו של תאגיד ענק ובולעני ששותה בצימאון את חשבון הבנק שלי, מפלצת בולשביקית והשריד המודרני האחרון של מוסד העבדות העתיק. באיבחת מקש שיגר אלי טכנאי אלמוני בפלאפון שתי מהלומות כואבות של מציאות עגומה: במחיקת הזיכרון הוא הזכיר לי עד כמה אנחנו תלויים בטכנולוגיה שיתכן והיא בכלל מיותרת (באמת, מה רע בפנקס?), ובמספרים שנותרו הוא הזכיר לי עד כמה אנו תלויים בגופי ענק שלא רואים בנו יותר מלקוחות פראיירים או כלי עבודה בשירות מדיניות מטורפת. בשבוע הבא אני שם שוב, בתקווה לסחוט מהם כמה שיותר. אני יודע שאני תמיד אומר את זה ובסוף יוצא עם שני סרטים חינם ב-yes-show או עם 20 דקות זמן-אוויר חינם שאחרי חודש מתברר שאין באפשרותי לממש. ובאשר למלאכה הסיזיפית של שחזור מספרי הטלפון, מה אני אגיד. מילא הקרובים אלי שאותם אחזיר ראשונים לזיכרון, אבל כבר עכשיו אני מתחיל להצטער על המספרים החשובים שאספתי ושאותם לא רק שלא אוכל לשחזר, אלא ספק אם אני בכלל זוכר שהיו בספר הטלפונים שלי. ובנימה אופטימית זו.
| |
|