מושב לצים - הבלוג של ישי

אני כותב את הפוסט הזה כאן ולא ב"סוספורט", הבלוג הספורטיבי שלי, כי הקשר בין הנושא לבין ספורט הוא משני ביותר. אבל אתם יכולים לראות בו גם סוג של קידום מכירות לבלוג ההוא. אם אתם בענייני ספורט, אתם מוזמנים לבקר.

מוסף הספורט של ידיעות אחרונות חשף אתמול את פרשת "פנאן טורס" - עוד שלד מבאיש מתוך ארון השלדים העצום (מה ארון? האנגר!) של מנהל מכבי ת"א לשעבר מוני פנאן ז"ל. לא מדובר על פרשה בסדר הגודל של "הבנק של פנאן" (האיש, מסתבר, היה פשוט תאגיד ענק: בנק, חברת נסיעות... מה עוד יתגלה שם?), והיא גם לא קשורה אליה ישירות (למעט כמובן מעורבותו לכאורה של פנאן). אבל אריה מליניאק, באותה כתבה בידיעות אחרונות, רומז שמציאת האנשים שנהנו לכאורה משירותיו הטובים של "פנאן טורס", עשויה להוות קצה חוט בחקירה שמנהלות רשויות המס בעניין ה"בנק".

אני מוצא קשר אחר בין הדברים. מכל מה שנחשף (ובוודאי עוד ייחשף) אודות פעילותו המפוקפקת (לכאורה) והעניפה של מר פנאן, עולה בעקביות צחנה קשה של תאוות בצע חסרת בושה ונהנתנות נטולת מעצורים. מרגיזים אותי כל אותם אנשים שמרוויחים מיליונים ושיכלו לגלגל את כספיהם באפיקים סולידיים ולגיטימיים, אך בחרו, בעבור עוד כמה אחוזי תשואה, להפקיד אותם (לכאורה ועל פי החשדות) אצל פנאן; מעצבנים אותי האנשים שיכולים מן הסתם להרשות לעצמם לרכוש כרטיסי טיסה במחיר מלא כמו כולם, אך בחרו בהנחה המפוקפקת שקימבן להם מנהל מכבי ת"א.

אפתח באנקדוטה: במארס 95', במסגרת מוקדמות אליפות אירופה בכדורגל, שיחקה נבחרת ישראל נגד צרפת באיצטדיון רמת גן. הסתיים ב-0:0 למי שמתעניין. כמה ימים לאחר המשחק נפלתי במקרה על שידור חוזר שלו ביורוספורט. בפתיחת השידור בירך השדר האנגלי את הצופים ב"ברוכים הבאים לאיצטדיון רמת גן בירושלים". משעשע. אפשר ללעוג לבורותו של השדר (שבכלל לא היה באיצטדיון והעביר את השידור מאולפן בלונדון), אבל לא כדאי. בסך הכל ההנחה שלו היתה סבירה: נבחרות לאומיות משחקות בדרך כלל בעיר הבירה, לא?

ואכן, מה שעולה מהסיפור הקטן הזה, הוא שישראל היא אולי אחת הנבחרות היחידות בעולם שאינה משחקת בעיר הבירה, ואפילו לא ב"בירה השנייה" שלה (כלומר תל אביב, במקרה שלנו). אבל מה שאף יותר עצוב הוא העובדה שיש רק איצטדיון אחד בישראל שיכול לארח משחקים בינלאומיים בקנה מידה גדול, וגם הוא עלוב, מכוער, לא-ביתי ואף מביך (בהתחשב בעובדה שהוא מארח נבחרות וקבוצות מחו"ל על אנשיהן ואוהדיהן, ואמור לשמש חלון ראווה לכדורגל המקומי).

וכמובן שלישראל אין גם את הפריבילגיה לארח כל משחק באיצטדיון אחר, כפי שנעשה במדינות מסוימות, מתוך מטרה להביא את הנבחרת לכל חלקי המדינה (וזה, אגב, המקום לתהות למה ההתאחדות לכדורגל לא מעבירה משחקי נבחרת פחות אטרקטיביים לאיצטדיונים קטנים וטובים יותר כמו בלומפילד ביפו או טדי בירושלים).

היעדרם של איצטדיונים ראויים בישראל פשוט מעליב אותי כצרכן כדורגל וכישראלי. כל עוד אנחנו שוחים בבצה שלנו, זה איכשהו בסדר. אבל כאשר ה"מתקנים" שלנו נחשפים לעולם, אני פשוט מתבייש.

כך היה כשישראל אירחה לפני כמה שנים את אירלנד, שהביאה איתה מעל ל-2,000 אוהדים, שנשלחו אחר כבוד ליציע הכי מרוחק ומעפן באיצטדיון. תודה לאל שרובם היו שיכורים לגמרי עוד לפני תחילת המשחק. כך היה גם בשבוע שעבר, כשהפועל פ"ת, שאיצטדיונה המזעזע ("האורווה") לא אושר, והיא הרחיק עד ל"קופסה" בנתניה, כדי לארח את מכי חיפה. אז למה התביישתי? רק משום שביציע ישב נציג של זלצבורג האוסטרית, יריבתה של חיפה במוקדמות ליגת האלופות, ובוודאי לא האמין שבמקום כזה משחקים כדורגל במאה ה-21.

בשבת תיפתח ליגת העל המופלאה שלנו, וזה המצב נכון לעכשיו: הפועל עכו תארח את משחקיה בנצרת עילית (מרחק של כ-40 ק"מ!); אחי נצרת תשחק בעילוט (זה לא רחוק משם); הפועל רעננה בכפר סבא (אם כבר, למה לא בהרצליה?); ה"אורווה" בפ"ת אושר אתמול, לרווחתן של הפועל ומכבי המקומיות, אבל זה עדיין לא אומר שהוא ראוי למשחק כדורגל; הפועל ר"ג נאלצה, תודה לאל, לנטוש את "המכתש" המזעזע בגבעתיים ותשחק ב"וינטר" (מגרשה של הכוח ר"ג); איצטדיון בלומפילד הוא מתקן ראוי ביותר, אבל יהיה גם העונה מגרשן הביתי של לא פחות משלוש קבוצות: הפועל ת"א, מכבי ת"א ובני יהודה, שמגרשה הביתי בשכונת התקווה אינו עומד בתקני הבטיחות. ולא נשכח את "וסרמיל" הזוועתי בבאר-שבע, ואת איצטדיון הי"א באשדוד, שלפני חודש התברר שהתאורה שם לא מספיק חזקה לשידורי טלויזיה. האיצטדיון של האלופה מכבי חיפה (וגם של העולה החדשה הפועל חיפה) בקרית אליעזר אמנם סביר, אבל גם הוא כבר מיושן ומתפורר בשוליים.

חוץ מזה האיצטדיון החדש בנתניה תקוע; האיצטדיון המתוכנן בפ"ת מעורר מלחמות עולם בעיר; ואת האיצטדיון המרהיב בחיפה עוד לא חולמים אפילו להתחיל לבנות. אני כבר ממש מצטער שקבוצות כמו מכבי הרצליה ועירוני ראשל"צ לא משחקות יותר בליגת העל - אמנם הקבוצות חרא, אבל לפחות יש להן מתקנים טובים (ואני מוכן לסלוח להרצליה על הטראומה שהאיצטדיון שלה סיפק לי - זה לא באשמתו הישירה).

ואם הזכרנו את זלצבורג, אז בשבוע הבא אני הולך למשחק של מכבי חיפה באיצטדיון ר"ג - משחק גורלי שיקבע מי מהשתיים תעפיל לליגת האלופות של אירופה. חיפה יכולה לארח רק באיצטדיון הלאומי, משום שהמתקן שלה אינו עומד בתקנים המחמירים של ליגת האלופות (וגם משום שזו הזדמנות עבורה לדפוק קופה נאה), מה שכמובן מצער אותי מאוד, ושוב מזכיר לנו את מצבנו העגום, כאשר האלופה שלנו משחקת במרחק של יותר מ-100 ק"מ מאיצטדיונה הביתי.

כל מי שקורא פה בקביעות, יודע שפיתחתי אובססיביות מסוימת לנושא המתקנים. לאחרונה הבנתי גם למה. קודם כל, זו הסיבה העיקרית שבגללה אני ממעט ללכת למשחקים. כבר כתבתי פה פעם שלדעתי מתקיים בישראל כבר יותר מעשור מרד צרכנים המוני של אוהדי כדורגל, רק שאף אחד לא שם לב אליו.

אבל הנושא מעסיק אותי בעיקר מסיבה אחרת: אני לא רואה בעתיד הקרוב את הכדורגל הישראלי מתרומם לגבהים חדשים.

הרמה הירודה והמשחקים המשעממים יישארו איתנו לעוד הרבה זמן (וכנראה שגם הפאשלות הלוגיסטיות). העלאת הרמה דורשת זמן והתמדה, ואני מדבר על 10-20 שנה, אופק-זמן שבחפיפלנד לא מכירים. חוץ מזה נדרש שיתוף פעולה של הרבה גורמים ורשויות, תכנון ארוך-טווח, משאבים, ובעיקר יסודיות וסבלנות - בקיצור, כל מה שאין פה. גם השרשה והטמעה של תרבות ספורט זה לא משהו שמתחולל בשנה-שנתיים.

אז מה אפשר לעשות? לפחות לשפר את התנאים. אם הסרט מחורבן, לפחות ניהנה מאולם ממוזג, כורסא נוחה ומערכת סאונד משובחת. הקמת איצטדיון נורמלי היא פרויקט שאפילו בישראל אפשר להשלים בטווח זמן סביר - כלומר במהלך הקדנציה של ראש העיר המכהן או אפילו של הממשלה הנוכחית. זה פרויקט ממוקד יחסית, עם יעדים ברורים ותוצאה שניכרת לעין - לא מבקשים פה חלילה מאף אחד "להשקיע בתשתיות", "לטפח את הדור הצעיר", "לחנך למצוינות", "לבער את הפשיעה", או כל דבר אחר שמצריך סבלנות והתמדה ושבישראל מתחמקים כבר עשרות שנים מלעשות ברצינות. בסך הכול אנחנו מדברים על הקמה של כמה מבנים גדולים.

ולא צריך להרים פה מפלצות ענק: קודם כל לסיים את בניית האיצטדיונים החדשים בנתניה ופ"ת ולהתחיל לבנות כבר את האיצטדיונים המתוכננים בחיפה ובאר-שבע (וכן, הגיע הזמן גם להקים את היציע הדרומי ב"טדי" - בעיניי האיצטדיון הכי טוב בישראל). וחוץ מזה לבנות עוד כמה איצטדיונים ראויים, בסטנדרטים שיאפשרו לנו גם לארח בהם משחקים בינלאומיים בלי לבזות את עצמנו מול הגויים: מדובר על 1-2 גדולים (40-50 אלף מקומות, אחד מהם במקום איצטדיון ר"ג, שאותו חייבים להרוס), 2-3 בינוניים (15-30 אלף) ועוד כמה קטנים (5-12 אלף). ברחבי אירופה מפוזרים מאות איצטדיונים קטנים ובינוניים כאלה שאפשר להתרשם מהם ולחקות (ואפשר לסדר טיול באירופה לכמה מקורבים על הדרך).

זה צריך ויכול להיות פרויקט לאומי. יש בממשלת ישראל מספיק שרים בלי תיק שיכולים להיות ממונים על הנושא - מגיוס כספים בארץ ובחו"ל, דרך מציאת פתרונות יצירתיים שונים (כמו הריסת איצטדיונים ישנים ומתפוררים והחכרת השטח ליזמים שיקימו עליהם בתי דירות ומרכזים מסחריים), ועד הסרת חסמים בירוקרטיים. חברים, זה באמת לא בשמיים. זה הרבה יותר פשוט מלגרום לשחקן ישראלי לרוץ 90 דקות ולהעביר יותר משתי מסירות מדויקות במשחק.

ואז, אולי, תהיה סוג של תקומה לכדורגל המקומי. הרמה אולי לא תזנק, בטח לא מיד, אבל יותר קהל יבוא למשחקים (אני אבוא! ואולי אפילו אצליח לשכנע את אבא שלי לבוא!), יותר נשים וילדים (דור העתיד!) יפקדו את היציעים, ובאופן כללי יהיה יותר כיף, לא? וכמובן, אולי גם ההכנסה של הקבוצות תעלה, מה שיכול להביא, עם ניהול נכון, גם לשיפור ברמה המקצועית.

נחזור, לפני סיום, לזלצבורג.
אוסטריה אינה מעצמת כדורגל. רמת הכדורגל שם דומה לשלנו, וזו ממש לא תהיה הפתעה אם מכבי חיפה תחלוף על פני זלצבורג בדרך לליגת האלופות. אבל לפני שנה אירחה אוסטריה את אליפות אירופה בכדורגל ביחד עם שוייץ, שגם היא נמצאת באותה ליגה עם ישראל מבחינת הרמה. גם יפן וקוריאה, שאינן מאריות הכדורגל, אירחו ב-2002 את אליפות העולם תוך שהן מציגות כמה מהאיצטדיונים היפים והמשוכללים בעולם (יפנים, נו). אליפות אירופה הבאה תתקיים באוקראינה (מעצמת כדורגל) ופולין (ממש לא). בקיצור, לא צריך להיות תותחים בכדורגל בשביל להיות על המפה, כל מה שנדרש זה כמה איצטדיונים ראויים.