| 1/2006
 להרוג נוטריה ולנוח
בהמשך לפוסט הקודם, רציתי להוסיף סיפור מהחיים. ליתר דיוק: סיפור מזעזע מהחיים.
לפני כמה שנים (המממ... כבר די הרבה שנים) הייתי בטיול בצפון עם מספר חברים.
לקראת סיום הטיול עצרנו בכנרת כדי לפוש קצת על החוף. לא רחוק מאיתנו שרצה משפחה ישראלית ממוצעת: אמא בטייטס וחולצת אוהל, אבא בגופייה לבנה מלוכלכת, מכנסיים קצרים, כפכפים וכרס ומספר לא ידוע של ילדים (היה קשה לספור אותם כי הם לא הפסיקו להתרוצץ ולצווח).
עמדנו על החוף והבטנו במים. לידינו התרוצצו הילדים כשמדי פעם אחד ההורים צרח עליהם לא להכנס למים.
לפתע הופיעה במים חיה כלשהי - לוטרה או, סביר יותר, נוטריה - ושכשכה בסמוך לנו. אנחנו עמדנו והבטנו בה. בשלב כלשהו הבחינו בה גם הילדים והחלו לצעוק בהתרגשות ולהצביע עליה. הצעקות שלהם סיקרנו את האבא שהגיע כדי לבדוק על מה המהומה. הוא
העיף מבט אחד בחיה, הרים אבן גדולה, ולפני שהבנו מה מתרחש (זהירות, זו הנקודה שבה הסיפור הופך מזעזע) - הטיח אותה בה בחוזקה.
הנוטריה מתה במקום (אני מקווה מאד שזו הייתה נוטריה ולא לוטרה שכן האחרונה מצוייה בסכנת הכחדה בישראל) ונותרה לצוף על גבה.
אנחנו היינו בהלם. אחת הבנות בחבורה הזילה דמעות. האיש נראה משועשע והילדים נראו מסוקרנים וקצת מבולבלים.
ניסינו להוכיח את האיש על מעשיו, אבל די התקשינו לנסח מילים הולמות לנוכח הטבח שהתחולל לנגד עינינו. הוא גיחך לעברנו וחזר לבלוס.
הילדים עוד ניסו להזיז את הגופה עם מקל עד שהאבא קרא להם לבוא לאכול ו"לעזוב את הלכלוך הזה". הם עזבו, הלכו לאכול, ומבחינתם האירוע נשכח. או שלא.
סוף הסיפור.
לא צריך להסביר יותר מדי את הקשר לפוסט הקודם. האירוע הזה מדגים בדיוק איך ילדים "צורכים" אלימות, מפנימים אותה, ואולי גם מעבירים אותה הלאה, ואיך הורים - גם כאלה שהם קצת יותר מתורבתים מהאדון עם הגופייה והכרס - כושלים במתן דוגמה אישית ובהעמדת הדברים במקומם הראוי. בעיניי הילדים, אלימות כלפי חיות תמימות היא דבר טבעי, מובן מאליו, לא משהו שצריך להתעכב עליו ובודאי לא להזדעזע ממנו. להרוג נוטריה ולנוח (ולאכול).
אני לא רוצה לחשוב מהו גורלם של ילדים שהיו עדים לאפיזודות יותר חמורות מזו שתוארה לעיל.
ובנימה אופטימית זו.
| |
איזהו גיבור
ראיתי שהנושא החם היום בישרא-בלוג, כנראה לכבוד יום הולדתי, הוא אלימות בני-נוער. באופן מפתיע, גם על זה יש לי מה לומר.
אלימות קשה בקרב בני נוער מעוררת בנו באופן טבעי זעזוע. הגישה המקובלת רואה באלימות דבר שאינו מתיישב עם תום הילדות וחדוות הנעורים. אם הנערים/ילדים האלה נוהגים בכזאת אלימות בצעירותם - מה יהא עליהם בבחרותם ובבגרותם? (בהנחה שיגיעו לשם בשלום). אם כך נראה דור העתיד שלנו - כיצד ייראה העתיד שלנו כחברה?
השאלות האלה הן במקומן. הבעייה היא שהדיון בסוגיות שקשורות לבני נוער, מחמיץ בדרך כלל את ההקשר הרחב של הדברים. אנחנו שואלים את עצמנו איך לפתור את בעיית האלימות בקרב בני הנוער במקום לשאול את עצמנו איך לפתור את בעיית האלימות, נקודה. אנחנו משתוממים לנוכח בורותם (הבאמת מדהימה) של בני הנוער, לנוכח אופקיהם הצרים להחריד ושפתם הדלה ולנוכח חומרנותם הבוטה - אבל לא מצליחים לתפוס שמדובר למעשה בבעייה, בתופעה, עמוקה ורחבה בהרבה שבני-הנוער מהווים רק את הביטוי הקיצוני והבולט שלה.
בני נוער אינם קבוצה חברתית העומדת בפני עצמה. הם מהווים השתקפות נאמנה של החברה כולה. אחת הקלישאות המקובלות הנוגעות לתקופה הזאת בחיים גורסת כי בני-נוער נוטים לראות הכל בשחור ולבן; הם נוטים לנוע בקיצוניות ממצב-רוח אחד לשני וכן בין דעות שונות.
לטעמי, גיל הנעורים הוא תמונה מופשטת של החברה, מעין העתק-פחם בשחור-ולבן של החברה הכללית. בני הנוער קולטים בחושיהם החדים (כי בגיל הזה, מה לעשות, הם עדיין נוחים להתרשם) את המתחולל בחברה ומעתיקים אותו לתוך עולמם-הם. כל מה שמצוי בחברה הכללית, מצוי איפוא גם בחברת בני הנוער אלא ששם הוא לובש צורה קיצונית ובוטה יותר, מחודדת יותר. וזאת משום שעולמם של בני הנוער צבוע כאמור בשחור ולבן ומושגיו נוטים לקיצוניות ובוטות.
לפיכך, יש לחפש את השורשים לאלימות בקרב בני נוער (כמו גם לתופעות המדאיגות האחרות שצויינו לעיל) בחברה הכללית. כלומר, אצלנו.
אני מסתכל סביבי ורואה חברה אלימה, בורה (וגאה בזה), חסרת סובלנות לשונה ולאחר ונטולת תרבות דיון. פלא שגם בני הנוער הם כאלה?
זה לא ממש מקורי, מה שאני אומר כאן. העניין הוא שאני צופה בכל הועדות האלה, שמתיימרות "לתקן" את בני הנוער, ורק משפט אחד עולה לי מול העיניים: טלו קורה מבין עיניכם. אין דרך אמיתית לטפל בבעיית האלימות בבני לפני שמטפלים בבעיית האלימות הכללית. כשנדע לעקור את זאת מקרבנו, תיעקר בעקבותיה גם אלימות בני-הנוער.
כשנדע אנחנו - כהורים וכהורים לעתיד - לתת דוגמה אישית לילדינו ולהעמיד את האלימות בהקשרה הנכון, אולי יימצא המזור. מהו אותו הקשר נכון? הכוונה לכך שסובלנות ואיפוק הם הנורמה הראוייה והאלימות היא סטייה ממנה. ולא להיפך, כפי שגורסים אחרים, שהנורמה השלטת היא אלימות וסובלנות ואיפוק הן חולשות מזיקות.
שנאמר: "איזהו גיבור - הכובש את יצרו". עצוב לראות עד כמה רחוקה היום התרבות הישראלית מאמות המידה החז"ליות האלה, המהוות לכאורה את שורשיה ומקורותיה.
================================================================
* בלי קשר לתוכן הפוסט: רציתי רק להפנות את תשומת לבכם לתמונה החדשה שלי שמסתתרת מאחורי הקישור "תמונה" משמאל. סוף סוף תמונה הולמת לרוח הבלוג (-:
================================================================
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
