| 12/2006
 הרהורים על ערש דווי
לא להבהל מהכותרת. זו המדינה שגוססת, לא אני. אה, בעצם...
כשאני עובר על טורי העיתונות שעוסקים בפרשת השחיתות בכדורגל, הרוח הכללית שעולה מהם היא של "שודדים לנו את הכדורגל". שחקנים מושחתים, מהמרים ועבריינים גונבים לנו לאור היום את החדווה מהמשחק.
קשה לי להזדהות עם זה. לא שזה לא נכון, אבל הכדורגל בישראל כל כך עלוב, כל כך ירוד, כל כך גרוע, שאולי העבריינים האלה בכלל עושים לנו טובה שהם גונבים אותו. הרי אם יש לי מכונית טראנטע עתיקה שנכנסת כל יומיים למוסך ורק גורמת לי לתסכולים, אני רק אודה לגנב שיסחוב אותה וישאיר אותי עם כספי הביטוח.
זו לא רק הפגיעה ברוח הספורט ובעיקרון המקודש של המשחק ההוגן. הבעיה היא עמוקה ברבה. הזרקור שמופנה כעת לעבר הקשר כדורגלנים-עבריינים הוא חיוני, אבל ראוי להרחיב את האלומה שלו. אין היום חלקה טובה בישראל שלא בוחשים בה עבריינים: מפסגת השלטון, דרך הרשויות המקומיות, שוק הנדל"ן, התעשייה, אפילו כוחות הביטחון.
כל מקום שמסתובב בו כסף גדול (וגם קטן, בעצם), או אפילו פוטנציאל קלוש לקיומם של מזומנים, שם תמצא את העבריינים. אנחנו, היושבים לנו בבתינו הנוחים ומגרבצים בשלווה מול הטלוויזיה, לא מתחילים אפילו לשער עד לאיזה עומק התפשט הסרטן הזה בגופה של ישראל. זו מדינה בגסיסה, ומה שנחשף בימים האחרונים הוא רק הקצף על השפתיים שלה. המשטרה חסרת אונים (וחגיגות בני סלע לא יחפו על זה), השלטון מסואב ומשותק (וגם אם נעיף את כולם זה כבר לא יעזור), המערכות המוניציפליות קורסות (אהה, וחכו שיירד קצת גשם).
זה מזכיר לי שכאשר הייתי בצבא, סייעתי פעם בפינוי של פלשתינאי שנפצע בתאונת דרכים לאחר שרכבו התהפך (אגב, בגלל פאשלה קשה מאוד של המשטרה. כמה מפתיע). האיש דיבר איתנו, עלה לאמבולנס בהכרה מלאה ורק דיווח שכואבת לו קצת הבטן. הוא אפילו התלוצץ על זה. בדרך לביה"ח הוא מת. הסתבר שהוא סבל מפגיעה פנימית שחיסלה אותו בלי שהחובשים הבחינו. לא נראה לי שצריך להסביר את הנמשל.
אתה כל הזמן מקווה שהפרשה האחרונה תהיה זו שתגדיש את הסאה ותטלטל את המערכת כולה, אבל איכשהו אנחנו ממשיכים להתגלגל, או להתדרדר, הלאה. אל תצפו לנפילה הכואבת, היא לא תגיע. יום אחד אנחנו פשוט נתעורר ונגלה שלא נשאר פה כלום, ונתחיל לשאול את עצמנו איפה היינו. מדינות גדולות וחזקות מאיתנו קרסו על הרבה פחות מזה. אפשר לראות בזה סימן כלשהו לחוסננו הלאומי, אבל לא יודע מה איתכם, אני משקשק פה מפחד.
| |
חמסינים במשלט
יש לי חיבה עזה לשלטים. לא לאלה של הטלוויזיה (גם), אלא לאלה שמעטרים את חיינו ומכוונים אותנו באשר נלך. איך היה נראה העולם בלי שלטים? איך הייתי יודע, בבואי לבנק למשל, שצריך לדחוף את הדלת אלמלא השלט הקטן "דחוף"? איך היינו יודעים שהגענו לישוב מסויים ללא השלט "ברוכים הבאים ל..."? כלומר, זאת בהנחה שהיינו מצליחים לנווט לשם ללא שילוט בדרכים. אהם, אולי זו דוגמה לא טובה לנוכח המציאות השלטית בכבישי ארצנו.
לא משנה, שוב נגררתי להקדמה מעיקה וחסרת תוחלת.
מכל השלטים, אני הכי אוהב את אלה המאולתרים. כאלה שצוירו ביד או נעשו על דף מדפסת פשוט באמצעות מעבד תמלילים בסיסי. פעם רציתי לעשות פרוייקט - לצלם שלטים מאולתרים. אבל אז גיליתי שמישהו כבר הקדים אותי ואף הוציא את צילומיו בספר (שקניתי לאחותי ליום ההולדת). אבל החיבה והעניין נותרו. החיבה לנוכח פשטותם, תמימותם וגם עילגותם החיננית של השלטים האלה. אז את הפרוייקט הגדול אני לא אעשה, אבל אני יכול להביא לפה כמה דוגמאות.
בשבוע שעבר נתקלתי בשלט המאולתר הבא באוטובוס:
"נא לא לדבר במכשיר הפלאפון בקירבת הנהג הדיבור בפלאפון מפריע לנהג בשעת נהיגתו תודה על ההתחשבות" (היעדר סימני הפיסוק במקור)
מעבר לחזרה על מילים (לדבר-דיבור, פלאפון-פלאפון, נהג-נהג-נהיגתו), וכמובן נפקדותם של סימני הפיסוק, שמותירה אותך חסר נשימה אפילו כשאתה קורא את השלט בלב, מה שהכי נחמד פה זה הנסיון להסביר ולהצדיק. במקום הוראה בוטה בנוסח "נא לא לדבר בפלאפון ליד הנהג!", בחר המשלט האלמוני את דרך ההבהרה וההסברה. כמובן, זה יצא עילג, אבל זה כל הקסם.
שלטים נוספים, אי"ה, בעתיד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
