מושב לצים - הבלוג של ישי

(מצרפתית: חירות, שוויון ואחווה)

חירות

נבחרת ישראל יוצאת מעבדות לחירות. נראה שהיא סוף-סוף משתחררת מהצל הכבד, כבד מדי, של אותו ערב היסטורי בנובמבר 93' בפארק דה פראנס, פאריס, כאשר קבוצה די מבולבלת של שחקנים (אתם חייבים לקרוא את השיחזור במעריב. נקרעתי מצחוק. לא להחמיץ את הקטע על גלאם ודלת הזכוכית) היכתה בנבחרת צרפת השחצנית ו"פתחה עידן חדש", כך אומרים, בכדורגל הישראלי.

אז זהו שלא. נכון שנבחרת ישראל החלה מאז אותו משחק בתהליך ארוך וחיובי של התקדמות ושיפור, אבל רוחו של אותו משחק המשיכה לרדוף אותה, נוטעת בחבורת "הדור המוכשר ביותר של הכדורגל הישראלי" תחושות מוטעות לגבי מקומה של נבחרת ישראל בהיררכיית הכדורגל של אירופה. בסיכומו של דבר, ב-8 השנים הראשונות של הכדורגל הישראלי באירופה רשמה הנבחרת רק שתי נקודות שיא משמעותיות: ה-3:2 נגד צרפת ו-5:0 נגד אוסטריה המתפרקת - שתי תוצאות נדירות שמבצבצות מעל הים העכור של מנטליות דפוקה, כושר לקוי, ביזיונות, חרפות ושאר תירוצים ושרצים: השכונה וההפסדים לקפריסין, התבוסות לדנמרק, נערות הליווי, משחקי כבוד וריבים מטופשים על סרט הקפטן (מישהו רואה את בניון  עושה "ברוגז" עם קטן על עניין כזה?), התבטאויות בעייתיות, הדחת שחקנים בשידור חי ואני בטוח שיש עוד, אבל כנראה שהדחקתי.

לאט לאט משתחרר לו הקשר הצרפתי. דור הולך ודור בא. לאט לאט נעלם מן הנוף הדור הראשון של כוכבי-על ישראלים, דור שהוערך יתר-על-המידה, בין השאר בשל אותו משחק בשלהי 93'. שחקנים חדשים - בעיניי לא פחות מוכשרים ובטח הרבה יותר צנועים וענווים - נכנסים לעניינים. זהו אותו דור של שחקנים, להזכירכם, שכמה מנציגיו הגיעו לחצי-גמר אליפות אירופה לנערים. עוד לא אבדה תקוותנו.

12 שנים כמעט חלפו מאז נובמבר 93'. בנובמבר הקרוב נחגוג בת-מצווה. בנובמבר הקרוב, אינשאללה, אולי נגלה שיצאנו סופית מעבדות הפארק דה-פראנס בדרכנו למקום חדש, עמוס לא-פחות בקונוטציות היסטוריות. בשנה הבאה בברלין הבנויה.

זה אולי רק מקרה שזה מגיע נגד נבחרת צרפת. לאלוהי ההגרלות של פיפ"א יש חוש הומור מעניין. מקריות מקריות, אבל הו איזו סמליות מקסימה.

שוויון

ללא ספק מילת המפתח בבית 4. אכן מצב תמוה.

הראשונה שתשבור את השוויון - תקח כנראה את הקופה כולה. מי שתוציא רק שוויון בקפריסין - תלך כנראה הביתה.

שוויון היא מלה טעונה. בניגוד למציאות, בכדורגל אף אחד לא חורט את השוויון על דיגלו, אף אחד לא שואף לשוויון וכשהוא בא, אנחנו לא ממש יודעים מה לעשות איתו.

בעולם האמיתי, השוויון הוא משאת-נפש, אידיאל, מודל, אבל הוא פיקציה. בכדורגל, זוהי מציאות אפרפרה שמותירה את האוהד עם רגשות מעורבים. בעולם האמיתי, מי שניסה לקדם את השוויון בכוח - התרסק. בכדורגל, מי שהצליח להביא את השוויון בכוח - הוא גדול.

מדינת ישראל היא מקום שהמושג שיוויון הוא, איך לומר? קצת חמקמק ומאד סובייקטיבי. עבאס ו-ואליד הביאו לנו פעמיים שוויון הירואי ונכנסו לכמה דקות לקונצנזוס. מתי אנחנו נחזיר להם בשוויון?

אחווה

כל ישראל אחים, כידוע.

אנחנו נוהגים להשתמש ב"בני-דודים" אבל הבה לא נשכח, שגם ישמאעל אחים. שלנו.

אם אנחנו זקוקים לשני גולים חשובים כדי להזכר בכך, דיינו. מי יודע, אולי שני הגולים האלה עוד יירשמו בהיסטוריה.

הימור שלי? אנחנו הולכים להכשל במבחן האחווה הראשון שלנו כבר בשבת הקרובה: עבאס סואן נגד בית"ר - חוזרים לקרקע המציאות העגומה והמייאשת. בינתיים, בואו נמשיך להתענג על ערימת הסמלים המרנינה שסיפק לנו השבוע האחרון.

בערך 20 שנה (מתוך 28) שאני אוהד כדורגל. זהו כמובן גם הזמן שבו אני מלווה את נבחרת ישראל.

תמיד הייתי שם. אני מעריך שמתוך עשרות - אולי מאות - משחקים שקיימה הנבחרת מאז ילדותי החמצתי אולי חמישה-ששה. או שבעה. טוב, בואו נאמר לא יותר מעשרה, זה בטוח. וחלק מהם ממילא היו משחקי ידידות או כאלה שהטלוויזיה לא טרחה לשדר. בחלק מהמקרים גם היו לי נסיבות מקילות, כמו למשל במשחק נגד רומניה במסגרת מוקדמות יורו 96' בתאריך 7.6.95, יום שאותו לא אשכח לעולם כיוון שזהו היום שבו גוייסתי לשורות הצבא הציוני. זכורני איך בבוקר, בבקו"ם, עוד תהיתי בקול רם אם נספיק להגיע לבסיס ולהתמקם עד שעת המשחק כדי שנוכל לצפות בו. אבא שלי שליווה אותי חייך חיוך קטן. הוא ידע. אם זכרוני אינו מטעני, בשעה 10 בערב עוד הייתי טרוד בגרירת שני קיטבגים כבדים וצ'ימידן ענק לאורכו הניצחי של השביל המוביל למגורים בבט"ר חורון, אי שם בפאתי שכם, בואכה מחנה בלאטה.

תמיד הייתי שם, אפילו באותם משחקים נגד אוסטרליה וניו-זילנד שהתקיימו בשעות בלתי-אפשריות וששלחו אותי למחרת לביה"ס מפהק, עייף ולא-מרוכז אבל מודע בסיפוק לעובדה ששער כמו של אלי אוחנה נגד אוסטרליה לא אראה עוד הרבה פעמים בחיי, כמו גם ההחמצות המדהימות של רוני רוזנטל ושלום תקווה נגד ניו-זילנד (ולפחות במקרה של רוזי - התבדיתי קשות).

תמיד הייתי שם: באכזבה האיומה מול קולומביה ב-89' (בברנקייה. עוד מקום שלא הייתי שומע עליו לעולם אלמלא הכדורגל); בחמישייה נגד שבדיה שפתחה את העידן האירופי; ב"ככה לא בונים חומה!" המיתולוגי; ב-2:3 הדרמטי של רובן עטר "בפארק דה-פראנס!!" (א. רצון) ו"מאיר תרגע!" (א. רצון, שם). בהפסד הצורב 4:3 לפולין; בהתמודדויות המחפירות מול השכנים האימתניים מן האי הסמוך; ב-7:2 וב-7:1 המזעזעים מול ארגנטינה וגרמניה אבל גם ב-0:5 המרהיב על האוסטרים האנטישמים. כמובן, גם את הדרדל'ה של אנדי הרצוג מול אותם אוסטרים לא החמצתי, ולא נשכח את השער התמוה של היירו מ-40 מטר שניפץ תקוות לנקמה מתוקה נגד הספרדים (האנטישמים, כמובן).

תמיד הייתי שם: בסלאלום הספקטקולרי של רוזנטל נגד אזרביג'אן שהצליח למחוק את חרפת החמצותיו מהמשחק נגד סלובקיה, ובסלאלומים המקסימים - ויחי ההבדל - של בניון נגד... ובכן, נגד כמעט כל נבחרת בתקופה האחרונה.

תמיד הייתי שם, בכל התחנות החשובות, היפות, המכוערות, המחפירות, ההירואיות, הקטנות והגדולות של נבחרת ישראל. הלכתי אחריה באש ובמים, במשטחי דשא רעועים בארצות נידחות, בקרה ובחמה ובנערות ליווי, בישימון ובערבה, בעמק ובגיא, בנאות דשא ירוקים ובמדבר ציה, ימה ונגבה צפונה וקדמה (כן, גם את ה-0:9 האגדי נגד טאיוואן אני עוד זוכר), באכזבות הרבות ובהצלחות המעטות אך המתוקות.

תמיד הייתי שם - אבל אף פעם לא באמת הייתי שם.

מחר אני הולך בפעם הראשונה בחיי למשחק של נבחרת ישראל. בפעם הראשונה אראה אותה בלייב, שלא דרך הטלוויזיה. להיות שם כשזה קורה. תחזיקו לנו אצבעות, לי, לאחי שנוסע איתי ולעוד 41,998 הצופים הצופים האחרים. אה, ותאמרו תפילה קטנה עבור ה"לאדס" שלנו, כמובן.

ושאלוהים יעזור לנו.

(נ.ב. דווח מן השטח, בהמשך).

למה תתחפשו השנה, אם בכלל?

השנה לא אתחפש, כנראה. יש לי תפקיד כלשהו במסיבה המקומית וכנראה שאלבש חליפה ועניבה.
(ולא, אני לא מאבטח, חוכמולוגים. אני בא לחגוג).


מה הייתה התחפושת הכי משוגעת שלכם?

לא יודע אם הכי משוגעת, אבל כנראה הכי מושקעת. אולי הפעם היחידה בחיי הבוגרים שאשכרה הכנתי תחפושת במו ידיי - ביחד עם עוד שני חברים.

לפני... שלוש שנים נדמה לי, התחפשתי ביחד עם עוד שני חברים ל"סקס סמים ורוקנרול".
סקס - אחד התחפש לזין (סליחה).
רוקנרול - אחד התחפש לרוקר.
וסמים - באופן טבעי זה הייתי אני. התחפשתי לג'וינט ענק ומעלה עשן.

בעצם, למה לדבר? הנה תמונה.שלי עם "רוקנרול" (שפניו טושטשו כיוון שהוא מבוקש ע"י המוסד)

למה חוגגים את פורים רק פעם בשנה?

1. כי לאכול אזני המן זה באמת מגעיל.

2. כי ילדים שנשרפים מאמל"ח יש לנו כל השנה.

3. (זהירות בדיחה עדתית) כי יש גבול עד כמה אפשר לחגוג את תרומתה של יהדות פרס לתקומת עמנו.

4. כי ממילא כל החגים שלנו מפארים את גדולתם של היהודים על פני הגויים הרשעים. בעצם, אלו החגים היחידים שיש לנו.

5. כי אם היו חוגגים אותו כמה פעמים בשנה הייתם שואלים למה לא חוגגים אותו רק פעם בשנה. נודניקים. כל הזמן למה למה ולמה. אפילו הילד מהפרסומת של קופ"ח כללית כבר פחות מעצבן.