| 5/2006
שקט, מקדמים
נתקלתי היום ב"ידיעות אחרונות" בידיעה אודות סגירתו הקרובה של בית הספר הניסויי בתפן. זהו בית ספר ייחודי המשלב חינוך ותעשייה ונמצא בלב גן התעשייה בתפן.
סגירת בית הספר נובעת מכך שבעל המבנה בו הוא שוכן - התעשיין סטף ורטהיימר - החליט מסיבות שונות שלא לחדש את חוזה השכירות.
יכול להיות שלא הייתי מתרגש מהעניין (נו, עוד בית ספר נסגר. מה חדש) אלמלא צוטטה בכתבה תגובתו של ורטהיימר לפיה הוא "מקדם את התעשייה ולא את החינוך". עוד צוטט ורטהיימר כאומר "אין לי שטח פנוי לתעשייה, וחברות עומדות בתור למבנה. אנחנו לא עוסקים בנדל"ן - אנחנו מחנכים לתעשייה".
הבעייה עם הטענות של ורטהיימר היא שהן סותרות את עצמן ושקופות מדי.
ראשית, בוקר טוב אליהו. לאחר 15 שנות קיומו של בית הספר - סיפור הצלחה לפי הכתבה - נפל לך האסימון והבנת שאתה בעצם מקדם תעשייה ולא חינוך? ואם אתה מקדם תעשייה ולא חינוך - מדוע אפשרת את פתיחת בית הספר מלכתחילה?
שנית, אם בית הספר משלב לימודים רגילים עם לימודי תעשייה - האין הוא מקדם בעצם תעשייה? מה זה השטויות האלה?
אבל אלה סתם התפלפלויות. הנקודה המרכזית היא שסטף ורטהיימר רומז בעצם שעד היום - במשך 15 שנה - הוא "קידם" חינוך. ואני טוען שהוא לא קידם שום דבר - בכל אופן לא במובן שבו אני מבין את הפועל "לקדם".
בית הספר אינו יוזמה פילנתרופית של ורטהיימר: זהו מבנה שנמצא בבעלותו ואותו הוא הואיל בטובו - עד היום - להשכיר למוסד החינוכי תמורת הסכום הצנוע של 500 אלף שקל בשנה.
ההיענות להשכיר מבנה שבבעלותך תמורת שכר דירה מכובד אינה "קידום החינוך" אלא בראש ובראשונה תוצאה של שיקולים עיסקיים שמשולבים בהם כנראה שיקולים תדמיתיים ואולי גם אידיאולוגיים. אני לא מזלזל בתרומתו של ורטהיימר לקידום התעשייה בישראל - קטונתי מלהטיל בו רבב - ואני מודע לכך שהוא חתום על כמה יוזמות נפלאות. אבל בואו נבהיר שלא מדובר פה על יוזמה שלו ולא על "קידום" העניין על-ידו.
ההחלטה שלא לחדש את החוזה אינה אפוא החלטה להתמקד בקידום תעשייה במקום בקידום של חינוך, אלא פשוט החלטה עסקית גרידא. עניין של סדרי עדיפויות ואינטרסים.
אין לי בעייה עם סדרי העדיפויות של סטף ורטהיימר. מצידי הוא יכול לקדם מה שהוא רוצה. מצידי שיקדם פרוייקטים להטמעת התרבות הקירגיזית בקרב הבדואים, או משהו. אבל לפחות במקרה הזה עדיף שיבהיר את סדרי העדיפויות שלו, קרי, טיפוח מפעל חדש קודם לטיפוח פרחי-תעשייה, ושלא ימרח אותנו בסיפורים. רק שנדע איפה אנחנו עומדים.
בכלל, מה הבהילות? הרי לא מדובר על מפעל כושל שכל יום שעובר גורר הפסדים כספיים. מה, אי אפשר לתת לביה"ס ארכה של שנה כדי למצוא מבנה חלופי? אי אפשר להשתמש בקשריו הענפים של התעשיין הנודע כדי למצוא לו מבנה חלופי במקום אחר? ולמען השם - אי אפשר לקחת כמה לירות מהבוחטה שהפיל וורן באפט על משפחת ורטהיימר כדי לבנות אכסנייה חדשה לבית הספר ולהשכיר לו אותה במחיר סמלי ( או בחינם, או באותו מחיר)?
אין לי שום דבר נגד עשירי-תבל התורמים לכל מיני יוזמות ומקדמים פרוייקטים חיוביים. נהפוך הוא. הנקודה היא שחייב כל מי שמקבל תרומה או סיוע שכזה לזכור שלא מדובר פה על נדבנות-נטו, על פתחון-לב, אלא תמיד על החלטה מחושבת ושקולה הנובעת מהאינטרסים הנקודתיים של הנדבן שיום אחד יהיו לו אולי אינטרסים אחרים; יום אחד אתה האינטרס של בעל ההון (או לכל היותר אתה לא מזיק) ויום אחר אתה מפריע לאינטרסים אחרים שלו (אגב, בכתבה נרמז שהשיקולים לסגירת בית הספר הם גם פוליטיים-מקומיים. תקראו בעצמכם). רק שתדע איפה אתה עומד.
ואני חייב עוד הערה קצת-מרושעת אחת: רחמיי הכנים על מצוקת המבנים להשכרה אליה נקלעה משפחת ורטהיימר. באמת, התור של חברות שמשתרך ליד מבנה בית-הספר באמת קורע לב.
הנה הצעה מעשית: במקום לשלוח 80 מורים לזרועות לשכת התעסוקה ו-550 תלמידים למלתעות מערכת החינוך הממלכתית, אולי יפונה המבנה בו מוצג אוסף המכוניות של איתן ורטהיימר ויושכר לאחד המפעלים? הרי פה מקדמים תעשייה - לא אספנות רכב.
| |
איך פורצות מהפכות
במהלך חיינו המיוזעים פה בארץ חמדת אבות אנחנו נתקלים בכל מיני תופעות מרגיזות. עם רובן אנחנו משלימים. מקסימום מתעצבנים קצת באותו הרגע וכעבור יום-יומיים זה כבר הופך לאנקדוטה דחקאית שאנחנו מספרים לכל מי שמוכן לשמוע על "ווי, איך דפקו אותי החולירות האלה". אבל לפעמים, שתי תופעות מרגיזות כאלה שמשתלבות יחדיו במעין תזוויג-מקרים (הזכויות על הביטוי החינני הזה שמורות לעמנואל לוטם) מעצבן, מצליחות להוציא ממך (ממני) את הישראלי העצבני שאתה, והשולחנות מתהפכים. לפחות באופן מטאפורי.
תופעה אחת היא אולי חשובה יותר לרוב האנשים, אבל היא כבר די לעוסה. אני מתכוון לתודעת השירות הלקויה-עד-לא-קיימת שבקרב נותני שירותים (וכן, גם צרכנים) ישראלים. מוכר, ידוע, ולכל אחד יש שניים-שלושה (או שבעים) סיפורי זוועה כאלה. למי שאין מוזמן לפנות לאחותי שמחרימה בעקביות מעוררת-הערכה חברות שכשלו בשירות. היא כבר תתרום לו כמה סיפורים.
התופעה השנייה נוגעת אולי למיעוט האנשים אבל היא נוגעת לי, ולכן היא גם חשובה. לי. זו התופעה שאני מכנה "אפלייה על רקע גיאוגרפי" או "קיפוח פריפריאלי". זה דורש פרשנות: כל מי שגר בפריפריה, או בישוב קטן, או מחוץ לערים הגדולות או - לא עלינו - בשטחים הכבושים, נתקל בוודאי לא-פעם בקושי המובנה שיש לחברות גדולות (על קטנות אין בכלל מה לדבר) לספק את שירותיהם לחבלי הארץ ה... ובכן, חקלאיים, מרוחקים, צדדיים, כפריים, ספריים (מלשון סְפר) או שנויים-במחלוקת ומצויים במרכזו של עימות אלים בין שני עמים עיקשים.
שירות גרוע הוא דבר פסול. אפלייה - כל אפלייה - היא דבר מכוער. ומפסולת וכיעור יוצא... טוב, בלי שמות. אבל כאשר הם מתמזגים זה בזה נוצרת תרכובת נפיצה שכל מה שצריך כדי להציתה הוא ישראלי אחד עצבני באמצע יום עבודה, וטמפרטורה של שלושים מעלות בצל. וצל אין.
אבל מספיק עם ההקדמות. הנה מה שקרה לי השבוע. אבל לפני כן, סליחה, עוד הקדמה קצרה:
בעוונותי, אני מתגורר בפריפריה. אמנם פריפריה-לייט - רק חצי שעה ממרכז העולם הידוע יותר כ"תל-אביב" - אבל יש לנו את התפאורה הנדרשת של פרדסים, שדות, ניחוחות חציר וכביש עם שלטים שכתוב עליהם "טול-כרם - 12 ק"מ". בכל מקרה, זה מספיק פריפריה עבור כל מיני חברים ומכרים - חלקם לשעבר - תל-אביביים שמתחמקים והתחמקו בעקביות מלבוא לבקר, וזאת למרות שנסיעה מצפון תל-אביב לכאן לוקחת פחות זמן מאשר נסיעה מצפון תל-אביב לדרום תל-אביב. וגם אין פה בעיות חניה בכלל. ואם זיהיתם שמץ של מרירות בדבריי - חכו, עוד לא שמעתם כלום.
בעוונותיי הגדולים-אף-יותר, ישוב-הספר המנותק בוא אני מתגורר הוא - רחמנא ליצלן - קיבוץ. עכשיו, נכון שיש לנו שם שמזכיר התנחלות קיצונית במיוחד, אבל זה לא מצדיק את השאלה הנצחית, הנשאלת בחשש-מה, "זה בשטחים?".
דבר נוסף: אני לא יודע כמה עוד יצירתיות נשארה בי כדי להמציא כל פעם שמות של רחובות ומספרי בתים עבור המחשב שמכריז על שביתה בכל פעם שמגיעים לשדות האלה בטפסי מילוי פרטים. נו באמת, לא הגיע הזמן שתוכנות ישראליות לאיסוף נתונים יכילו איזה צ'ק-בוקס קטן עם הכיתוב "קיבוץ/מושב" לידו, כך שהמחשב יידע להתעלם מהשדות הבעייתיים הנ"ל?
ולא, אין לנו עניין להכניס רחובות ומספרים לקיבוץ. בגלל זה אנחנו גרים בקיבוץ - כדי שלא יזכירו לנו בכל יום את "ששת הימים", "מורדי הגטאות", "יצחק רבין" ושאר גאולה, תקומה ומשוררים מתים.
טוב, אני עדיין מלהג פה ולא הגעתי לעניין עצמו. אז הנה הוא:
ביום שישי שעבר רכשנו ב"איקאה" כוננית ספרים גדולה. כמה גדולה? ובכן, מספיק גדולה כדי לא להכנס ל"קליאו" הקשישה, ומספיק כבדה כדי שהגב שלי ישגר מחאה חריפה וישלח אותי אחר כבוד אל דלפק ההובלות.
בקיצור, הובטח לנו שהמשלוח יגיע ביום ראשון. אולי בשני.
ביום ראשון התקשרו והודיעו שיגיעו ביום שני. קיבלתי את הדחייה בהבנה.
ביום שני בבוקר התקשר הנהג כדי לתאם שעה להגעה. עניתי שאהיה בבית ב-16:30 ועל כך הוא הגיב ב"יופי, זו בערך השעה שבה אני מסיים, והיות ואתה המשלוח האחרון להיום - גם אין לי בעייה לחכות במידה ותאחר קצת". נהדר.
ב-15:30 הוא התקשר בבהילות להודיע שסיים מוקדם מהצפוי והתעניין אם אפשר לבוא עכשיו כי הוא צריך להחזיר את הפועל שלו הביתה, או משהו. כמובן שאי אפשר היה. הכוננית נדדה בחזרה לחנות. מ"איקאה" התקשרו לבדוק מועדים אחרים וסוכם על יום חמישי (היום). קיבלתי בהבנה. אפילו בחיוך.
היום בבוקר התקשרו שוב והודיעו ש"אי-אפשר היום, נבוא מחר (שישי)". בשלב הזה כבר אפשר היה לצפות איך זה יסתיים, אבל אני שמרתי בינתיים על קור רוח. דיברתי בנועם, ניסיתי להפציר, לשכנע. הדוברת מהצד השני אמנם גילתה אדיבות ואורך-רוח אבל לא ממש עשתה מאמץ לפתור את הבעייה.
בשלב הזה, רדאר האפלייה הגיאוגרפית פלט כמה אותות קלושים (זה שאמור לזהות שירות לקוי כבר הבהב באורות אדומים והפעיל סירנה). חשדותיי גברו. ניסיתי לברר מה בדיוק הבעייה שהרי אנו מרוחקים רק 25 דקות נסיעה מנתניה.נו, נתניה, העיר הזאת שבפרברי איקאה.
או-אז נפלטה האמת המרה, הגורלית, המקוממת: "מצטערים, אבל אנחנו לא יכולים להגיע אליכם כיוון שאין לנו משלוחים נוספים לאיזור".
קליק, בום.
המעגל נסגר, שני היסודות הנפיצים - שירות גרוע ומזלזל ואפלייה גיאוגרפית - התמזגו יחדיו. מהעבר השני הצטרפו אליהם ישראלי עצבני אחד ושלושים צלזיוסים מזיעים וכועסים. אני לא זוכר הרבה ממהלך השיחה כפי שהתפתחה מרגע זה. היו שם צעקות, היו שם עצבים והיה שם הרבה "חוצפנים!" ו-"תגידי, זה נראה לך הגיוני?!". זה גם לא חשוב כרגע מה בדיוק אמרתי. חשוב יותר מהו הדבר שכל כך הרגיז אותי:
לישראלי הממוצע אין ציפיות מי-יודע-מה מנותני שירות. אנחנו גם לא באמת מתרגשים כשהם עושים בנו כרצונם. אנחנו "פותחים רגליים, עוצמים עיניים וחושבים על המולדת" - כמאמר הפסוק. אנחנו כבר רגילים. זה חלק מחיינו המחורבנים פה בסוף העולם: כמו פיגועים (להבדיל), כמו מלחמות הכבישים, הפקקים, הבירוקרטיה, המילואים, החום, הביוב בים, גלגל"צ והזקנים שמתחזים לסנילים ונדחפים לפניך בתור.
לישראלי הממוצע יש מושגי שיוויון מוזרים-משהו. הוא לא רוצה שלכולם יהיה טוב במידה שווה. הוא מסתפק בכך שלכולם יהיה רע במידה שווה. העיקר שאף אחד לא יידפק פחות ממנו. אם דחיית המשלוח הייתה רק תוצר של ברדק ישראלי שגרתי - ניחא. אתנחם בכך שכולם סובלים ממנו כמוני. אבל לדעת שנדפקתי רק בשל מקום מגוריי? פתאום אני מתחיל להבין איך פורצות מהפכות בהיסטוריה.
האם המשלוח שלי צריך לתפוס טרמפ עם משלוחים אחרים שבמקרה יוצאים לאיזור? רגע, ולמה בעצם שהם לא יתפסו טרמפ על המשלוח שלי? האם לא ראוי שלקוח שנדחה שוב ושוב יועלה לראש הרשימה ורק לאחר שיסיימו לטפל בו יטפלו גם באחרים? האם, כאשר מתבצעת עיסקה, אין זה נכון ששני הצדדים מחוייבים לה באותה המידה, ואם צד אחד מתקשה לבצע את חלקו זכותו של הצד השני שלא לבצע את חלקו שלו, כלומר, לא לשלם?
מחר (שישי) צפוי סיבוב נוסף של קרבות. המשלוח יגיע במהלך היום ובשירות ההובלות הבטיחו שיזכו אותנו על ההובלה. נראה. חי נפשי שאני לוקח את הנהג כבן ערובה ומורה לשומר של הקיבוץ לא לפתוח את השער עד שלא יתקבל הזיכוי. היי, מסתבר שיש גם יתרונות בלגור בפריפריה.
| |
 העיר שחולקה לה יחדיו
גיליתי ש"הנושא החם" היום בישראבלוג הוא יום ירושלים (שיחול ביום שישי הקרוב).
מביך, אבל אם לא הייתי נכנס היום לישראבלוג לא הייתי יודע בכלל שהשבוע חל יום ירושלים. לא נעים.
אז הנה הזדמנות לחלוק כמה תובנות אודות העיר הזאת וההרים שסביב לה.
ויהי בימי דוד המלך
לפני כמה שנים חגגה ירושלים יום הולדת 3000. התאריך הסמלי נקבע בהתאם לתיארוך המשוער של השתלטות דוד המלך על העיר וקביעתה כבירת הממלכה שלו, בסביבות שנת 1000 לפני הספירה.
אלא שבשנים האחרונות מתחזקת יותר ויותר בקרב ארכיאולוגים והיסטוריונים ההבנה שלא כך בדיוק ארעו הדברים. תאריך ייסודה האמיתי של ירושלים הוא או מוקדם הרבה יותר או מאוחר הרבה יותר - תלוי למה קוראים "ייסוד". מה שברור הוא שלא דוד המלך ייסד אותה - בהנחה שאכן היה מלך כזה ובהנחה שהיה כה גדול כפי שמלמד אותנו התנ"ך.
הממצאים הארכיאולוגיים מלמדים אותנו שבסביבות שנת 1000 לפסה"נ היתה ירושלים לא יותר מאשר כפר קטן ונידח. בטח לא בירתה של ממלכה גדולה. ודוד? כנראה שהיה מלך כזה, אבל הוא היה לא יותר מאשר שליט מקומי קטן, אם בכלל.
הישוב שנמצא במקום הידוע היום בשם ירושלים קיים מאז לפחות 1300 לפני הספירה. אבל לפחות עד שנת 701 הוא לא היה יישוב משמעותי - בשנה זו עלה המלך האשורי סנחריב על יהודה והחריב אותה אך משום מה התעלם מירושלים.
ב-586 לפנה"ס זו כבר בודאות הייתה עיר משמעותית - זו השנה שבה עלו עליה הבבלים, החריבו אותה ואת בית המקדש והגלו חלק גדול מתושביה. מה שבטוח - אז הפכה העיר לראשונה למקור כיסופיו של העם היהודי (או היהודאי, יותר נכון).
אז מה לגבי יום הולדת 3000? נו טוב, שיהיה.
הקיר של הורדוס
אה, והחומה הזאת שפיני גרשון עכשיו מוכר ליהודים ברחבי העולם בתור גן אירועים? הכותל המערבי? ובכן, הכותל המערבי של מה? של בית המקדש? ליתר דיוק, החומה החיצונית של בית המקדש שנבנתה ע"י - תחזיקו חזק - המלך הורדוס. יהודי חם, כידוע.
קצת מוזר לחשוב שהקב"ה, שאמור להמצא בכל מקום, יבחר דווקא בקטע החומה הזה כדי להפוך אותו לפקסמיליה לשמים. אבל מי אני שאנסה לתהות על דרכיו.
החזון של 47'
הויכוח הפוליטי בישראל סביב חלוקת ירושלים נע על הציר שבין חלוקת העיר לבין השארתה מאוחדת בריבונות ישראלית. בתווך ישנם כל מיני רעיונות יצירתיים כגון ריבונות משותפת, ריבונות מתחלפת על מתחם הר הבית ואפילו העברת הריבונות על הר הבית לידי... אלוהים (שכה אחיה שהייתה תכנית כזאת!).
כל התכניות האלה מתעלמות מתכנית חלוקת הארץ שהתקבלה באו"ם ב-1947. כידוע, התכנית הציעה לחלק את הארץ לשתי מדינות - ישראלית-יהודית ופלשתינית - אך להשאיר את ירושלים תחת ריבונות בינלאומית.
וככה זה היה אמור לעבוד: כל המרחב שבין רמאללה לבית לחם - ירושלים-רבתי-רבתי - יהיה מעין מיני-מדינה אוטונומית וריבונית (אך ללא צבא). תושבי המרחב הזה (שכולל היום גם ישובים חדשים מסביב לירושלים כמו מעלה אדומים) יהיו אזרחים ירושלמים וישאו דרכון ירושלמי. למדינונת ימונה מושל מטעם האו"ם ובהמשך ייבחר מושל ע"י תושבי... אזרחי העיר/מדינה. כך גם לגבי חברי מועצת העיר שתהפוך למעין פרלמנט. המשמעות: ירושלים לא תהיה בריבונות של אף מדינה אלא תהיה אוטונומיה - בדומה לנסיכויות האירופאיות הזעירות ובדומה לותיקן (רק עם משטר דמוקרטי).
מה יותר מתאים מזה לעיר כמו ירושלים? התכנית הזאת נושאת בחובה חזון אדיר שיכול להזניק את ירושלים קדימה. היא מעלה אותה מדרגה מעיר-מריבה עלובה לעיר-מדינה אוניברסלית העומדת בפני עצמה.
יפה, לא? אבל זה לא יקרה כי דעת הקהל פה ובפלשתין לא מקבלת ולא תקבל את זה. חבל. לפני כמה חודשים הרצה בפנינו באוניברסיטה ד"ר רון פונדק - מאדריכלי הסכם אוסלו. שאלתי אותו, כמי שהיה שותף לכל השיחות החשאיות והגלויות, האם נושא בינאום העיר עלה אי-פעם לדיון והוא השיב בנחרצות שלא, בשום שלב לא עלה כלל הרעיון הזה, שלחלוטין אינו מקובל על מקבלי ההחלטות - בישראל וברשות הפלשתינית.
הם כנראה מעדיפים להמשיך ולהיאבק עליה או לחלופין, להתוות תכניות חסרות סיכוי כמו "תכנית קלינטון" שהופכת את חלוקת העיר לתכנית שרק אסטרו-פיזיקאים אולי מסוגלים להבין או לדמיין אותה פועלת.
בירת ישראל?
אנחנו לא מערערים בכלל על כך שירושלים היא בירת ישראל. זה מובן מאליו עבורנו. אבל האמת היא שלא זה המצב בעולם. בתכנית האו"ם כזכור מוגדרת ירושלים כעיר בינלאומית והמעמד הזה מעולם לא השתנה באופן רשמי. זו הסיבה שבגללה הנציגויות הזרות בישראל נמצאות בתל-אביב, ולא בירושלים. זו גם הסיבה שבגללה, כאשר משרד ממשלתי במדינה אחרת משגר דבר-דואר כלשהו למשרד ממשלתי בישראל (הנמצא כמובן בירושלים) המען המופיע עליו הוא "עבור משרד החוץ [נניח] הישראלי, ירושלים". נקודה. בלי ISRAEL בסוף. כי עבורם, ירושלים אינה ישראל. כך מופיע במסמכי האו"ם.
ימח שמם, הגויים האלה.
חג שמח.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
