מושב לצים - הבלוג של ישי

(שוב יצא לי ארוך. תתמודדו)

באחד הפוסטים הקודמים כאן כתבתי על יומרותיהם של גברים. על התשוקה הגברית הבלתי נשלטת לחקור, לבחון, לבדוק, ובסופו של דבר - להבין.
אחת הבעיות המרכזיות בלהיות גבר בימינו, היא הצורך להודות שאנחנו לא יודעים, שאנחנו לא מבינים.
העולם הפך להיות מקום מאד מסובך: טכנולוגיה משוכללת, רפואה מתקדמת, רעיונות פילוסופיים חדשים, תובנות חדשות על החיים, על כדור הארץ, על היקום, על גוף האדם, על גוף האשה. גם נשים נהיו מסובכות, או שבעצם אלה אנחנו שהחלטנו, לראשונה בהיסטוריה, ממש לנסות להבין אותן.

פעם, כל מה שגבר צריך היה לדעת זה לעדור קצת בשדה שלו ולהאשים את מזג האוויר או את המכרסמים כשכל היבול היה מתחרבש לו (והוא התחרבש להם הרבה אז. טרם שמעו שם על החקלאות הישראלית המהוללת שעשתה את הבלתי ייאמן: הצליחה גם להגדיל את הירקות פי 4 וגם להוציא מהם את הטעם). כישורים נדרשים נוספים היו היכולת לשחוט חיות בלי להקיא ומקסימום להלחם קצת. לא ביג דיל.

היום, לכל היתרונות הפיזיים והמנטליים הברורים של הגבר אין שום משמעות. נניח שאני יודע לשחוט חיות או אפילו להלחם בחרב. במקרה הראשון אני אמצא את עצמי עובד במשחטה בשכר מינימום ובמקרה השני אני אמצא, אם יהיה לי מזל, תפקיד של ניצב בסרט הוליוודי חדש על ימי-הביניים. בעצם, היום יש כבר כל מיני תחליפים דיגיטליים לניצבים, אז אם אתה לא גרפיקאי או מתכנת - חבל לך על הזמן. קח את החרב שלך ולך תעבוד במשחטה.

אבל בדיוק על זה, או גם על זה, אני מדבר. על אותם אנשים, גברים בדרך-כלל, שהצליחו לסבך לנו את העולם עם אפקטים דיגיטליים, מחשבים, טלפונים סלולאריים, מכשירי DVD, ואפילו מתקנים פשוטים כמו שדכן סיכות.
הבעייה היא לא להשתמש בהם או להפעיל אותם, אני לא מפגר. הבעייה היא להבין. וקשה ממנה היא בעיית ההסברה (לא זו של ישראל באירופה, אבל גם): פשוט להסביר למישהו, או מישהי, איך דבר כזה או אחר עובד, מה העיקרון שמניע אותו, ובעיקר - איך זה שאתה לא הצלחת לחשוב על זה, לדפוק מיליונים ולקנות לי יהלומים.

אין דבר יותר קשה לגבר מאשר להגיד "ואללה, לא יודע". קחו למשל את המזון של החתולים. על האריזה כתוב שהוא מכיל (להלן רשימה):
1. בשר עוף (מגניב. גם אני אוהב עוף)
2. קליפת אורז (לא יכולתם לשים את כל האורז? קמצנים)
3. גלוטן תירס (?)
4. קמח סויה (??)
5. קמח דגים (??!)
6. קמח שיירי-עוף (לא יודע מה איתכם, אבל לי זה נשמע מחריד)
7. תירס מלא
8. סובי תירס (למה שלא תכתבו פשוט "תירס" וזהו? למה לפרק אותו לגורמים?)
9. קמח חיטה
10. גלוטן חיטה (שוב הגלוטן הזה? זה של התירס לא מספיק?)
11. שומן בקר מוגן ע"י חומרים טבעיים - טוקפרול (נשמע מאד טבעי הטוקפרול הזה)
12. חומצה פוספורית (שאלוהים ישמור, זה נשמע כמו משהו שמוצאים בים המלח. שאלוהים ישמור 2: פוספור זה לא החומר של הטושים הזרחניים?)
13. מוצרי ביצה (זה מהעוף שעשו ממנו קמח?)
14. שמרי בירה (בגלל זה החתולים שלי מסטולים!)
15. חומרי טעם טבעיים (מזל. אחרת זה לא היה טעים)
16. קלציום קרבונאט (אוקיי, קלציום זה סידן. קרבונאט? זה לא החומר הזה שעושים ממנו חלונות ממוגני ירי? אה זה פולי-קרבונאט. נו?)
17. אשלגן כלוריד (זה בטוח מגיע מים המלח!)
18. מלח (וגם זה!)
19. טטרא סודיום פירופוספאט (האם הכוונה לסודה מההרים הטטרים?)
20. צלולוז (אין לי מה להגיד על זה חוץ משזה מזכיר לי צלוליטיס)
21. מים (אז איך זה כזה יבש?)
22. ליזין (אם משנים את סדר האותיות זה יוצא "לזיין")
23. כולין (זה קרוב משפחה של כולרה?)
24. טאורין (זה משבעת המינים?)
25. אבץ גופרתי (אוקיי, אני יודע מה זה אבץ ומה זה גופרית, אבל זה שני דברים שבחיים לא הייתי נותן לחתולים שלי במודע).
26. ויטמין C (אהה! אני יודע שזה טוב! מה זה בעצם?)
27. אלאנין (סטריכנין אין? טוב, אני רק באמצע הרשימה. נראה)
28. מנגן (מנגן לי על העצבים)
29. ניאצין
30. ציקלון B (טוב, זו המצאה שלי. פשוט הניאצין הזכיר לי נאצים)
31. קלציום פנטוטנאט (זה קלציום שעושה פנטומימה?)
32. ביאטין (למה לכל המרכיבים כאן יש שמות של מהפכנים רוסיים?)
33. חומצה פולית (עושים את זה מפול? זה מה שעושה את הפלוצים?)
34. נחושת (נחושת?! טוב, תמציאו אתם את הבדיחה)
35. פירידוקסין (עוד מהפכן רוסי. ככל הידוע, שיתף פעולה עם ביאטין בפוטש נגד הצאר טאורין)
36. חומצה ציטרית (חד-ציטרית או דו-ציטרית?)
37. ויטמין K (הגיעו כבר ל-K עם הויטמינים? הההשכלה שלי נגמרת ב-C)
38. ריבופלאבין (חבר קרוב של פירידוקסין והמוח שמאחורי הפוטש)
39. יוד (זה אשכרה הסגול הזה ששמים על פצע?)
40. סלניום (יאללה נדחוף להם גם את זה. מה יכול להיות)
41. חומצה לינולאית (איך מחומר אחד עושים גם שטיחי לינולאום וגם אוכל לחתולים? זה כמו פשתן שעושים ממנו גם שמן וגם שמלות?)
42. מגנזיום (כל מה שאני זוכר מחטיבת הביניים זה שהיינו מדליקים מגנזיום והוא היה בוער יופי. אה, וגם שעושים ממנו ג'אנטים של ערסים).
* הערה: אסור למאכל אדם (אני בהלם מזה שחשבתם שמישהו בכלל יעלה על דעתו לנסות).

אגב, זה אוכל דיאטטי דל-שומן. אני לא רוצה אפילו לנחש מה מכיל אוכל לא-דיאטטי.

ראשית, הרשו לי לפנות אל החתולים. השתגעתם?! אתם לא נורמלים, בחיי! בשביל הסלט הזה אתם ממתינים בציפייה מייללת ליד כלי האוכל? אם רק הייתם אומרים הייתי מביא לכם ציאניד נקי וזהו. למה לכם כל התערובת הזאת? אלוהים, בגלל זה הקקי שלכם כל כך מצחין? בגלל זה החול נגמר כל כך מהר? נבצר מבינתי איך עוד לא נוצר חור בקרקעית של ארגז החול מהשתן שלכם.


ריימונד, לא! את עוד צעירה!

ועכשיו לענייננו. הרשימה הזאת נראית לי כמו מתכון לאבקת שריפה במקרה הטוב ורשימת מצאי של מחסני הכור הגרעיני בדימונה במקרה הרע. מעיון בה מציצה אלי בעיקר בורותי העצומה. גם אם שמעתי פה ושם על מרכיב כזה או אחר (קלציום! אני יודע מה זה קלציום!) - פשוט אין לי מושג מה הם, למה הם, ומה הם עושים (וגם לכם לא).

אבל נניח לרגע שאני יודע מה זה בדיוק כל מרכיב ומה הוא עושה. מה שמטריד אותי יותר מכל (חוץ מהשאלה האם זה דליק) זו השאלה איך לעזאזל דוחסים הכל לתוך גוש קטן ומוצק בצבע חום ושחתולים ממש יאהבו את זה. איך עושים את זה לעזאזל? איך? כאילו, יש מישהו שיושב שם במעבדות של "פרו-פלאן" וממש מערבב את כל החומרים האלה ביחד? לוקח טיפה של ציאנין, קמצוץ של מגנזיום, קורט מלח, מעט פירידוקסין, טיפת מים וכל השאר, מערבב, טועם, ואומר "המממ, זה נראה לי די בסדר. בעצם, חסר מעט חומצה לינולאית. אולי אני אקח חתיכה מהשטיח ואוסיף".

זו, אם תשאלו אותי, אחת הטרגדיות של הגבר המודרני. שאין לנו מושג. אנחנו ממש לא יודעים איך עושים את כל הדברים האלה. עזבו רגע את המזון של החתולים שנראה כמו משהו שמצריך השכלה קצת יותר רחבה מ-5 יחידות בגרות בכימייה. עזבו רגע מכשירים אלקטרוניים ומעבורות חלל. יש לכם מושג איך עושים את הכוסות שאתם שותים מהן תה? את התה? את הכפית שבוחשים אותו באמצעותה? את השקיקים של הסוכר? איך מפיקים סוכר לעזאזל? ממה עשוי הדיו שבעט שלי? וזו רק רשימה קצרה של דברים שאני רואה כרגע מסביבי.

פעם, כשגברים לא ידעו משהו, הם המציאו כל מיני תיאוריות: איך נוצר העולם? אלוהים עשה; איך מטפלים בכאבי ראש? לא יודע, בוא ננסר לו את הראש ונראה כבר שם; האם האדם יכול לעוף? בוא נבנה דאון וננסה. לאחר שבועיים ושתי צלעות שבורות: כנראה שלא; האם יש חיים לאחר המוות? כן, השאלה היא איזה חיים אתה רוצה, עכשיו מה דעתך על תרומה קטנה לכנסייה?
בקיצור, לא רק שהם המציאו תיאוריות מופרכות לחלוטין, הם גם זכו לתהילת-נצח כגדולי ההוגים של המין האנושי.

היום, כשכל הידע הזה הוא (יחסית) זמין, אתה תצא די אידיוט אם תנסה להסביר שהאוכל של החתולים הוא, נניח, אבנים שאספו אסטרונאוטים על הירח (אם כי זה נשמע די סביר, לאור המחיר), או שהדיו שבעט מקורו באגם נסתר בהרים הטטרים (כן, איפה שאוספים את הטטרא סודיום, כנראה).
אנחנו חיים בעולם שבו הכל ידוע, הכל כמעט נחקר, לכל שאלה יש תשובה - לפחות תיאורטית, ובכל זאת אנחנו לא יודעים כלום. אפילו לא מה זה "ריבופלאבין". ובכל זאת זה לא מפריע לנו להלעיט בזה את החתולים שלנו.

פעם, לאנשים לא היה מושג מהחיים שלהם. הם אשכרה חשבו שהעולם נברא ב-7 ימים והעלו על המוקד אנשים שניסו לטעון אחרת. הם לא ידעו שיש עוד יבשת שלמה ושפעם עוד ייצרו בה מזון נורא יקר לחתולים. הם בכלל לא שמעו על מזון תעשייתי לחתולים (שאותם הם היו שורפים ביחד עם המכשפות), על תאגידי-ענק שמייצרים גם מזון לחתולים, גם שוקולד וגם קפה, על תקשורת יותר מהירה מיוני-דואר ועל ירקות סרי-טעם ועצומי-נפח. שלא לדבר על לחם פרוס שנמכר בשקיות.
בכלל, הם לא ידעו שיש משהו מעבר לשדה של השכן אליו הם היו מסתננים לפעמים כדי לגנוב קצת לפת. היי, הם אפילו לא ידעו לקרוא ולכתוב.

אנחנו, כך נראה, יותר מתוחכמים: יש לנו תיאוריות חדשות על הווצרות העולם; אנחנו כבר לא מעלים אנשים על המוקד (מקסימום זריקת רעל); אנחנו מכירים את מפת כל העולם ואפילו שמענו משהו על היבשת החדשה הזאת; אנחנו מתקשרים אחד עם השני במהירות האור; אנחנו יודעים שלאור יש מהירות; ובטלפון אחד לסוכן הנסיעות אנחנו מרחיקים הרבה מעבר לשדה של השכן. והיי, אנחנו קוראים, כותבים וגם מפיצים את זה לכל העולם.

ובכל זאת, אנחנו לא.
נכון, אנחנו מתנהלים יופי בעולם החדש והאמיץ הזה ואין לנו שום בעייה לתפעל אותו. אבל אנחנו רק לא יודעים להסביר איך כל זה עובד. ובכך אנחנו לא שונים משום איכר גרמני ממוצע בימי-הביניים. חוץ מזה שהלפת שלנו פחות מתחרבשת (אבל גם פחות טעימה).

ורק עוד דבר אחד קטן שנורא מטריד אותי: אם כבר מכניסים לאוכל של החתולים את חלום הביעותים של כל כימאי מתחיל, אי אפשר היה לדחוף גם משהו שיגרום לחתולים לישון בלילה? אה?

כבר 8-9 שנים שאני צם כל שנה. למעט שנה אחת - לפני שנתיים (היא הכינה אוכל נורא טעים. חטאתי, רחם עליי). למה בעצם? זה לא משקיט לי את המצפון, זה לא גורם לי "להתחבר לנפש היהודית החבויה שלי", זה לא עושה לי שום דבר שהוא בגדר "רוחני" (חוץ מהעובדה שאני מפליץ כמו משוגע במהלך הצום).
בשנתיים-שלוש האחרונות גיבשתי איזו אידיאולוגיה, אני חושב. אתם יודעים איך זה: קודם עושים משהו, אחר-כך מוצאים את הצידוקים האידיאולוגיים.

והנה הם: אחת הטרגדיות הגדולות של המערב היא תרבות הצריכה שלו. זה מה שבטח יחסל אותו בסוף. אם יום אחד כולנו נטבע בים המותגים ושומן ההמבורגרים הגואה הזה - תזכרו שאני אמרתי. חגיגת הצריכה הזאת מתבטאת גם בצריכה של מזון בכמויות לא סבירות. בעיקר מזון מהזן הנחות, המשמין, הגורם למחלות לב ועוד מחלות איומות שבטח נגלה בדור הבא. בעיקר מזון מבית היוצר של מק'דונלדס ודומיה, בקיצור.

קראתי פעם תיאוריה מעניינת על זה: במשך כל שנות קיומו היה המין האנושי תמיד במצב של מחסור במזון. החיפוש אחר מזון, ליקוטו, הכנתו, אכילתו, שימורו, היו העיסוקים המרכזיים של בני האדם לאורך כל ההיסטוריה. הבעיה היתה שלא היה ממנו הרבה. החקלאות היתה בלתי-יעילה, כלי הציד היו פרימיטיביים ותעוקות החיים לא הותירו זמן לשבת, להתרווח ולכרסם איזה נאצ'ו.

המאה ה-20 יצרה מהפכה של ממש בתחום הזה. מאז תום מלחמת העולם השנייה, לראשונה בהיסטוריה ניצבה האנושות (או המערב ליתר דיוק) בפני שפע במזון, שפע במוצרי צריכה, ובעיקר - שפע עצום בזמן פנוי.
האדם לא ידע, ועדיין לא יודע, איך לעכל, תרתי משמע, את כל השפע הזה. לכן אנחנו אוכלים. לכן אנחנו צורכים. כי מנגנוני הצריכה שלנו, שכווננו במשך אלפי דורות, יודעים שאין ביטחון שהשפע הזה יימשך לתמיד. כי אנחנו מתנהלים לפי קודים של מחסור, במזון ובכלל.

בקיצור, יום כיפור הוא יום אחד בשנה שבו אפשר לנוח מכל הטירוף הזה. לעצור לרגע ולשאול האם אלו החיים שאנחנו מבקשים לעצמנו, של צריכה מטורפת, של אכילה בלתי מבוקרת, של נסיעה ממהרת ממקום למקום כדי להספיק ולצרוך עוד ועוד. ובמילותיו של הפילוסוף תומס הובס: חיים בהמיים וקצרים (קצרים, לא רק בגלל מחלות הלב, אלא בגלל שההתנהלות הזאת גורמת לנו להתהלך עם יום מותנו בתחושה של "לא הספקתי כלום").
קשה, גם לי, לעמוד מול השפע הזה. בשביל זה ממציאים דברים כמו "יום ללא קניות", שהוא מעין השקטת מצפון קפיטליסטית. אני שמח לייסד את "יום ללא מזון". קבלו את יום כיפור - הדור הבא, גרסת המילניום השלישי.

ועכשיו, מי בא איתי לשרוף סניף של מק'דונלדס?