"אני מתכוונת לעזוב את הבית, לצאת מכאן... רק ככה אני אתקדם."
"ומה איתנו? את תדברי איתנו?"
חשבתי לרגע...
"לא." ידעתי כמעט מיד "אני חייבת להשתחרר מהבית הזה, ומכל מה שיש בו..."
"את שונאת אותנו?"
"לא." פסקתי.
"ואוהבת? את אוהבת אותנו??"
חשבתי כמה רגעים... בשלב הזה, זה לא היה ברור לי כ"כ...
"לא." אמרתי בקול חלול, "לא, אני לא..." זה נשמע כ"כ קר, אבל זאת הייתה האמת.
"מה את מרגישה כלפינו?"
"אפתיה. אם בכלל ניתן לקרוא לזה 'רגש'..."
"למה?"
"יותר מדיי דברים קרו, מכדי שלא אפתח אפתיה כדי לשרוד בבית הזה... יותר מדיי דברים..."
"מתי?"
"'מתי?'?"
"מתי החלטת על זה?"
חשבתי לרגע... לא ברור לי מתי, אבל כן ברור לי מתי זה החל להתפתח...
"בכיתה ט'."
"וזה לא השתנה מאז?"
"זה התגבש עוד יותר, עם הזמן..."
"ומתי זה יקרה?"
"שנה הבאה. אני אשרת מחוץ לבית, רחוק... אח"כ כבר אמצא איך לסדר מגורים..."
"ומתי נדבר?"
"מתי אי פעם דיברנו? אל תדבר על זה כאילו זה יחסר לך, הייתי כאן כל השנים האלה. הייתי כאן, ואיש מיכם לא התייחס אליי כאילו אני שווה משהו, כאילו אני רצוייה כאן. איש לא דיבר, או התייחס... אל תדבר כאילו אתה מפסיד כאן משהו שווה ערך שהיה..."
"מתי איבדתי אותך?"
"מעולם לא השתייכתי לך. זאת בדיוק הבעייה בבית הזה, כולם חושבים שמי שכפןף להם שייך להם. ואני לא שייכת לאיש מיכם, אני בנאדם. בנאדם שזקוק לחופש, ופרטיות, לעצמאות... במסגרת הזאת זה פשוט לא התאפשר, לא משנה כמה ניסיתי להיות סלחנית, להבין את כולכם... אני חייבת לצאת מכאן, ולהתמודד עם כל מה שנבצר ממני עד כה..."
"אז חצי שנה? זה מה שאת אומרת בעצם? חצי שנה??"
"כן..."
"אני... לפחות נוכל להתקשר? לבקר?"
"לא. לא תדעו איפה אני."
"הפלאפון - "
"אני אחליף אותו."
"למה?!"
"כי אי אפשר לחיות בבית הזה, או בקשר עם המשפחה הזאת, מבלי שתנסו להשתלט לאחרים על החיים. זה חונק אותי, זה הרג אותי, אני לא יכולה יותר בצורה כזאת..."
"לא תזמיני אותי כשתתחתני?"
"אני לא מתכוונת להתחתן."
"אף פעם??"
"אף פעם."
"אתה שקט."
"אני מרגיש כאילו הודעת לי הרגע שאת הולכת למות, שאת גוססת..."
"וזאת הטעות שלך. אני לא מתה, אני חייה, רק שסופסוף, ולראשונה, את החיים שאני רוצה, צריכה, ובוחרת לחיות, ולא את אלה שאתה ושאר המשפחה כופים עליי."
"אבל... מבחינתנו, את תהיי כמו מתה. לא מדברת איתנו, לא יודעים איפה את, מה איתך... קשר טוטאלי, ממש כאילו את מתה..."
שתקתי.
"אימא. אימא תהרס מזה, ואבא... ו*** (אחותי)!, את לא תראי אותה חוגגת בת מצווה... אין בך טיפת וותרנות?"
כמעט כעסתי.
"איך אתה מעז לומר את זה?! שמונה עשרה שנה, כמעט, אני מקבל על עצמי בהכנעה את כל מה שמעבירים אותי כאן, שמונה עשרה שנה... ואני מכבדת את כל מה שאתם עושים, ואומרים, גם כשזה כ"כ לא בסדר... כשזה כ"כ ההפך ממה שאני צריכה ורוצה, ופעם אחת, פעם אחת בחיים שלי, אני עושה מה שטוב לי, ואני זאת שלא בסדר ולא מתחשבת?! שלא מוותרת?!"
"נהדר. השבוע הזה לא יכול היה להמשיך גרוע יותר...
התחיל כ"כ טוב... ונמשך... נגמר... כ"כ רע......"
"רק תגידי לי שזה חלום, ששיקרת, שכל זה לא קרה כרגע..."
"שיקרתי."
"לא את לא!! זאת האמת!! כל מה שאמת... אמת!!"
"אם זה כ"כ ברור לך, למה התעקשתָּ שאומר שזה היה שקר?! ששיקרתי?!"
"נהדר. השבוע הזה לא יכול היה להמשיך גרוע יותר...
התחיל כ"כ טוב... ונמשך... נגמר... כ"כ רע......"
הוא קם והלך לחדר...
לישון...
"אני מבינה שאתה לא אומר לי 'שלום'..."
"מה זה משנה מה אומר? תוך חצי שנה, לכל זה לא תהיה כל משמעות..."
הוא בא אליי בכל מקרה. הוא לא רצה לדבר, הוא רצה חיבוק.
"אני לא מחבקת אנשים..." לחשתי, "כבר הרבה מאוד זמן..." וגם אם הייתי, וודאי שלא אותו... המגע שלו... כמעט מגעיל אותי...
הוא נראה כמעט נבוך מבלבול.
אזרתי אומץ, ולחצתי את היד שלו.
~~~
בבוקר הגישה שלו כבר הייתה אחרת:
"אני אמצא אותך, היכן שלא תהיי, כמה זמן שלא יקח... אני אמצא..."
"האם זה איום?"
"עובדה."
ברור לי שזה נשמע רע,
שהוא נשמע קורבן, ואני - אדם רע ואכזר...
אבל אתם לא יודעים,
אתם לא תבינו.
לצאת מהבית הזה,
זה הדבר ההכי טוב שיכולתי לעשות במצב הזה,
טוב, לא רע...
בודאי לא תבינו...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
