עוד יום בחייה של אבודה והוזה

בימים האחרונים, יצא לי להרהר הרבה בעניין מילים, מה משמעותן, ולמה נעזרים בהן.

הגעתי למסקנה שמילים זה עסק דיי חלקלק, כשמדובר באחדים,

ובאחרים זה עסק כמעט בלתי נתפש.

~~~

הרבה פעמים אני עושה מעיין "דאבל צ'ק", לוודא את משמעות הנאמר לי.

הגעתי למסקנה שזה חסר טעם,

כיוון שאם מישו שיקר לי, ואשאל אותו אם הוא בטוח בדבריו, הרי שהוא יאשרם, ישקר שוב, כי אם לא הפריע לו לשקר לי בראשונה - מדוע שימנע מלשקר לי בשנית?

ואם לא שיקר - אז וודאי שיאשר את דבריו, ויאמר את האמת כפי שאמר בהתחלה,

כך שהמשפט הזה לא עוזר לי להבין מתי כנים איתי, ומתי אומרים משו רק כי זה נשמע טוב, מרשים, לכאורה...

~~~

הרבה פעמים, אני חסרת טאקט דווקא מכיוון שאני לא נעזרת במילים כסוג של נשק חלקלק ללכידת לבבותיהם של בני אדם,

אפשר לומר שזה גם עיקרון לא לשקר, אפשר לומר שזה תמימות... לא סגורה על זה...

אם אני חושבת משו,

אני מניחה שאני לא תמיד לוקחת על עצמי יותר מדיי שיקולים אם לומר את זה או לא,

אם זה נראה לי חשוב - אני אומר אותו.

ואולי זה פגע ברבים מכם, ועל כך אני מתנצלת, באמת,

אבל אני באמת שלא חושבת שלשקר למישו יועיל לו.

אם אני אשקר, בכל מקרה זה יתגלה מתישהו, וזה יפגע כי לא אמרתי את האמת.

אם אני אומר את אמת, זה יתן אמינות לדברי, וזה גם יועיל לאנשים ששומעים אותם להכיר באמת, ולפעול עימה, לא עדיף ככה??

אני שונאת שמשקרים לי, שונאת.

בגלל הביטחון העצמי הדי נמוך שלי, אני נוטה לחשוד בשקרים ובחלקלקות בעיקר כאשר מחמיאים לי.

הנטייה הטבעית שלי, היא לחשוב בעת שאומרים לי "את יפה, את יודעת?", "את חכמה (:" וכדו'....

(בדיוק כפי שאחותי אומרת ברגעים אלו ממש, למען האמת...) "ו... מה אתם רוצים עכשיו?"

ב-99% מהמקרים, זאת באמת הסיבה ל"מחמאה חסרת הפשר" הזאת. (אחותי, למשל, חיפשה את הפלאפון שלה, ורצתה שאמצא אותו...).

רק לעיתים בודדות, אני נוטה להאמין לדברים נחמדים שאנשים אומרים לי,

אבל זה כמובן בד"כ קשור במי שאומר זאת, לא בי....

שני בני אדם יכולים לומר לי בדיוק אותו דבר,

רק שהאחד אינטרסנט, והאחר לא,

ואאמין רק לשני...

~~~

במפגשים האחרונים, התמקדנו אני והפסיכולוגית, בשיחזור קשרים שהיו לי עם בני אדם,

שהיו, והלכו, כידוע, לעזאזל...

מובן שלא מיצינו עדיין את מקור הבעיה, אולי גם כי אני סוברת שמדובר ביותר מאחד...

בינתיים, עלה מינון המפגשים שלנו, מאחד בשבוע לשניים...

~~~

למען האמת, אני זוכרת בעיקר את המפגש האחרון שלנו,

כי הוא היה מפגש עם ממש דוגמאות ספציפיות של סוגי קשרים שהיו לי.

3 העיקריים שבהם עסקנו,

הוא זה עם יובל,

זה עם 221,

וזה עם ורטיגו.

אני לא ממש אפרט לגבי תוכן השיחה,

לא אעלעל אתכם בפרטים, כי זה באמת לא מה שרציתי לכתוב כאן,

רק אומר שכל אחד מהם עומד איתי במצב שונה,

אם כי, להודות על האמת,

2 מן הקשרים לפחות נראים כגוועים בצורה זו או אחרת...

~~~

לאחר השיחה שלי איתה,

דיברנו קצת על מחוייבויות בקשרים.

הנושא הזה קצת מעורפל אצלי...

אם תשאלו אותי אם אני בעד או נגד מחוייבות,

סביר שתקבלו תשובה מעורפלת סטייל "אני לא מאמינה במחוייבות."

למה מעורפלת?

כי זה לא נובע מ"בעד" או "נגד" של ממש,

זה פשוט הטלת ספק בקיום הדבר מעצם מהותו - כך שבעצם אין ממש "בעד" או "נגד".

לצורך העניין, שאלו בנאדם שאינו מאמין בקיום של פיות אם הוא אוהב פיות או שנא אותן,

אם הא איננו מאמין בהן, אין טעם לשאול אותו מה רגשותיו כלפיהן - כי איננו מגבש רגש כלפי דבר שאיננו קיים מבחינתו....

כך בעצם הרגש שלי,

אני לא נגד מחוייבות, ולא בעד,

אינני מכירה במה שלא קיים עד כמה שנוכחתי לראות.

העולם מסביבי גרם לי להפנים את עצם הידיעה שאין דבר כזה "מחוייבות".

אף אחד לא נשאר לנצח בקשר.

תמיד יהיה מי שיצעד מחוץ לקשר,

אולי שניים, אולי רק צד אחד,

בין בלב או בין גם בגוף,

והקשר יגווע.

ככה זה,

וזה כואב לי לומר זאת,

כי הילדה שהייתי פעם, לא הכירה בזה, ולא האמינה.

אבל הזמן עשה את שלו,

עיניי אורו.

וזהו,

זה המצב.

Face it.