דיברתי אתמול עם מישי, מבין האנשים הבודדים בביה"ס שאני עוד מדברת איתם, עוד שיחה סתמית על הבוקר.
אני אוהבת לדבר איתה, היא לא גורמת לי לגמגם או להרגיש מטופשת... אולי זה כי היא לא מהשיכבה הוא הכיתה, היא קטנה ממני בשנתיים...
היא אמרה שבבוקר היא עשתה בדיקת דם, כי היא חולה, ולא יודעים מה זה.
והיא לפתע נראתה מאוד מצוברחת, והתנהגה מוזר.
"הכל בסדר?" שאלתי.
"יש יותר מדיי בעיות..." היא אמרה כולה מיואשת.
"מה...?"
"הוא לא מדבר איתי (אין לי מושג על מי היא דיברה, למען האמת, אבל מהכירות איתה - היא גם לא הלכה לספר לי...), ומישו גילה לי סוד עליו, ואמר שלא אסלח לא כשהוא יספר, ואמרתי שכן, ואני לא יודעת אם אני אוכל לסלוח, כי זה ממש נורא, ואולי יש לי סרטן - "
"מה?"
"אני לא יודעת אם אני אוכל לסלוח, כי זה ממש נורא..."
"לא... התכוונתי...... לכן עשו לך את בדיקות הדם?"
"כן... אבל אל תדאגי, זאת לא סבירות גדולה."
"אז למה...?"
"כי אצלנו במשפחה כמעט כולם חולים בסרטן בשלב כלשהו, אז יש סיכוי דיי גדול שזה תורשתי... והסימנים שעלו מהבדיקה הקודמת מראים סימפטומים שמתאימים לסרטן, אז עשו לי בדיקה חוזרת, לוודא שזה שגוי..."
וכרגיל, עם המלודרמטיות המעצבנת שלי, בכיתי בגלל זה, אפילו דיי הרבה... (לא לידה, לבדי...)
אפילו שהיא אמרה שזה רק סיכוי, אפילו שהיא אמרה שהסיכוי הוא דיי נמוך...
ואני יודעת שרוב הסיכויים זה שיש לה משו שסה"כ ידרוש קצת תרופות לשבוע-שבועיים וזהו,
וזה לא שהיא ממש במצב רע, או נראת חולה...
אבל אני והפרנויות שלי...
אני לא יכולה שלא לחשוש מהגרוע מכל, לא יכולה...
הכאב לב שאני מרגישה, הוא כאילו הודיעה שהיא בטוח חולה...
ואני מנסה להסביר לעצמי שזה לא נכון לחשוב ככה, מנסה להיות רציונלית...
אבל.........
זה פשוט לא מצליח לי ><
בבלוג זה
בכל הבלוגים
