עוד יום בחייה של אבודה והוזה

יום חמישי. פגישה עם הפסיכולוגית.

תמיד אנחנו מתחילות לדבר רק אחרי בע שעה שהיא מחכה שאתחיל, ורבע שעה שאני מחכה שהיא תתחיל.

תמיד אני אומרת בשקט "אין לי על מה לדבר".

תמיד בסופו של דבר נמצא משהו, ונמשיך לדבר עליו מחוץ למבנה.

הפעם, הפעם זה לא היה ככה...

באתי. התחלנו לדבר.

"לא על זה רציתי לדבר." לחשתי.

היא הייתה ספק מופתעת, ספק מרוצה שאני יוזמת משהו.

"אז על מה כן רצית לדבר?"

גימגמתי.

בשלב מסויים היא כבר ראתה שאני מתקשה להתמקד בזה. מנסה לומר לה בדיוק את מה שרציתי, ולא מצליחה לומר זאת.

היא שאלה אם לנחש.

הנהנתי.

היא ניחשה.

היא צדקה.

היא גם אמרה לי שהיא העריכה שזה מה שהיה כבר ממזמן.

שאלתי איך.

היא נתנה לי תשובה שאינה משתמעת לדבר.

ויתרתי על לשאול שוב.

"צריך להתמקד בזה." היא אמרה.

בכיתי. כדיוק כמו שבכיתי מוקדם יותר בהצגת בובות בביה"ס על אלימות במשפחה, וכולם בוודאי חשבו שאיבדתי את שפיותי כליל.

אני לא חשבתי שאני יכולה לדבר על זה שוב.

אבל אז היא הסבירה לי שאני חייבת.

וידעתי שהיא צודקת.

וכאן...

כאן התמודדות קשה, אולי אחת הקשות יותר,

מתחילה.

שיגמר בהכי טוב שיכול להיות...