עוד יום בחייה של אבודה והוזה

הרבה שנים אני חושבת על דברים שקרו בחיי שגרמו לשנות לגמרי את צורת החשיבה שלי, משתמה הילדות.

בעיקרון, קרו הרבה דברים, הרבה מהם לא תוכננו על ידי, כי אני לא טיפוס יוזם במיוחד. אבל אני לא חיפשתי דברים ספציפיים, חיפשתי שביל, דרך, מסלול. מגמה כלשהי שצעדתי בה, במכוון או שלא במכוון, והובילה אותי למה שאני היום.

תוך כדי החשיבה על כך, וכן, היו לי הרבה ימים לחשוב לבדי על דברים כאלו, הגעתי למסקנה שאחד הדברים היותר ברורים שנגלו לעיניי, הוא עיקרון הנטרליות שקיים בעולם.

ילדים, תפישת העולם שלנו נבעה בעיקר ממה שמבוגרים הרשו לנו לראות, ומטלוויזיה ששידרה תוכניות ילדים.

המבוגרים מנסים לדחוק ככל הניתן את "אובדן התמימות" של הילדים, ע"י הגבלת הידע והמודעות שלהם למה שקורה סביבם. תהיתם פעם מהו ה"גורם לתמימות" שמנסים המבוגרים לשמר בילד?

אני תמיד חשבתי שאלו דברים ספציפיים, בעיקר ידע על יחסים בין איש לאישה, ואלימות, ואולי גם כל מיני דברים שנראים להם כ"דוגמה רעה", כמו סמים, או פשעים.

עם הזמן, הבנתי שנותרתי דיי תמימה, ועם תפישת עולם של ילד, למרות שהמידע העל הדברים הללו הגיע אליי,

מה שאומר, שזה מעבר לדברים הספציפיים הללו.

חשבתי עוד ועוד על הגורם האמיתי שהופך אותנו, או לפחות - אותי, מאדם עם תפישת עולם של ילד - למבוגר, והרבה זמן עבר, עד שפיתחתי תיאוריה על "עיקרון הנטרליות".

אינני יודעת אם אני הראשונה שמגיעה למסקנה זו, ואולי יכולתי לחסוך ממני זמן מחשבה והעמקה בעניין רק מקריאת סעיף בספר על פסיכולוגיה, ובכל זאת, זאת הייתה מסקנתי:

כילדים, החשיבה שלנו פנויה הרבה יותר לשמחה ותום, כיוון שגם המבוגרים, וגם סדרות ותוכניות ילדים, משדרים לנו מצב נתון, בו עולמנו פועל בבהירות במצב שכולו טוב.

בתחילה, איננו מודעים לקיום רע בעולם כלל וכלל, ואט אט, אנו מודעים לרע, אך חושבים שהוא פועל בהרמוניה מסויימת עם הטוב - מה שמוליד ססמאות נדושות של "הטוב מוכרח לנצח" ו"סוף טוב - הכל טוב".

אפילו במודעות לקונספטים "רע" ו"טוב",

תפישת העולם שלנו עדיין מקובעת על סדר קוסמי כלשהו. אנחנו מצליחים להכיל במוחנו, רך כשיהיה, את הגיון העולם. אנחנו מבינם מהו "צדק", ומאמינים שהעולם מנוהל על ידיו בשלמות, גם ברמות הנשגבות מבינתנו. הדבר מקנה לנו בהירות ורוגע.

כבני נוער, ומבוגרים, המצב כבר משתנה מאוד.

אנחנו למדים להבין עד כמה כל זה לא ברור, ולא דיי בכך שעלינו הבין זאת, אלא שעלינו לזנוח גישה שבה נאחזנו משחר ילדותנו,

והרי ברור כמה קשה זה לשנות גישה...

בגיל ההתבגרות, אנחנו רק על קו התפר. אנחנו בדיוק ב"נק' הפיצול" - בה אנו מתוודעים לראשונה עד כמה הוסתר מאיתנו העולם כפי שהוא.

לא דיי שאני מגלים ש"רע" ו"טוב" לא פועלים במסגרת הפשוטה שאותה טיפטפו למוחנו ושמחנו לאמץ, ולא דיי שגילינו עד כמה המרחק של המציאות מהצדק יכול להיות גדול, אלא שאנו גם מתוודעים למצבים שאני מעיזה לכנות "נטרלים", למרות שזה לא ממש מה שהם...

המצבים הללו, הם מצבים שה"צדק" לא ממש תקף בהם.

הם מצבים שלא ברור מי ומה "צודק", והכל תלוי בתפישות שרכשנו, וגישות שלנו.

לדו': נגיד בילדות למדנו שיש מלחמה, וצד אחד מסתער על הצד השני, ותוקף אותו בברוטליות. את מצב זה היינו מנתחים לפי תפישת הילדות, לפיה הצד התוקף הוא וודאי הצד הרשע, כי הוא אכזרי וצמא דם - והיינו בטוחים שהצד הנתקף הוא הטוב, ובסופו של דבר הוא ינצח, לפי תפישת "הצדק הקוסמי".

עכשיו, משנכנס משתנה ה"נטרליות", המצב נעשה סבוך יותר: שוב אותה סיטואציה, צד א' תוקף את צד ב', ומסתער עליו בברוטליות, רק שעכשיו, נוספו משתנים שמטשטשים את הבנתנו, מי רע ומי טוב, למשל: ידוע שצד ב' תיכנן גם הוא לתקוף מתישהו את צד א' באותה הצורה, ולשניהם יש סיבות מוצדקות ומוצדקות פחות לתקוף.

כעת מי "צודק" ומי לא? מי הצד ה"רע" ומי ה"טוב"?

מדוע אני מכנה את המצב הזה, נטרליות?

כיוון שאם תסתכל עליו מהצד, בלי אינטרס פנימי, קשר כלשהו אישי עם אחד הצדדים,

סביר להניח שתעשה נטרלי. לא תדע למי מגיע לנצח, והמונחים "רע" ו"טוב" ירגישו כ"כ קטנים ולא רלוונטיים נוכח המצב.

יש כ"כ הרבה מצבים בעולם שפועלים לפי עיקרון זה.

עוד לא יצא לי להיתקל במצב שפועל, מצד האמת ומוח בוגר, לפי "הסדר הקוסמי" שעליו אנו גדלים כילדים.

תמיד לכל צד, במצבים שונים, יהיו טיעונים להצדקתו.

אם היינו עושים בית משפט מדומה למצבים רבים,

היינו מבינים שהדין איננו חד וחלק "צודק", אינו ברור כ"כ כמו ב"סדר הקוסמי" הפשוט עליו הסתמכנו.

מקסימום, יהיו מקרים "נטרליים פחות", שבהם יהיו לצד אחד יותר "טיעונים", "הצדקות" למעשיו, מלצד השני,

זה לא אומר שהוא בהכרח הצד היחיד שצודק, או צודק מהאחר,

יכול להיות שלצד השני היו פשוט "טיעונים" פחות חזקים, או מועטים יותר, או שסתם ה"שופט" יותר מאמין בעקרונות עליהם נאבק הצד שהצדיק, ואולי הוא אפילו צודק באותו מידה כרעהו, ובכל זאת השני זכה לחיזוק.

המצבים האלה קשים לתפישה, קשים להבנה, ובייחוד לילד קטן, שצריך פשטות.

לכן, אני לא חושבת שהמבוגרים עושים עימנו עוול כאשר הם מסתירים אותם מאיתנו, ונותנים ל"זמן" לעשות את שלו, כיוון שבן כה וכה לא היינו מבינים כילדים, והיינו נכנסים לתיסכולים עמוקים עוד יותר בלנסות להכיל את האמת הזאת, שיש דבר כזה "מציאות אפורה", כילדים.

אבל בכל זאת, גם לגלות אותם בהדרגה זה קשה, וכנוער, שחווה כ"כ הרבה שינויים ועומס גם ככה, עם כל הלימודים והשינויים הפיזיולוגיים והההורמונליים... זה מובן ולגיטימי לחלוטין שנחוש בין פעם לפעם ש"השתגענו מהעולם הזה" ו"שנמאס להתמודד",

כי החיים מלאים המצבים שקשה להתמודד איתם, וקל וחומר שאם מצבים זה קשה - אז וודאי וודאי שלשנות תפישת עולם ברורה לאחת מעורפלת למדיי, לא נוסחתית ומובנת, קשה פי מאה.

כמבוגרים עדיין קשה במצבים האלו, אולי כי הילדות בכל זאת משפיעה עלינו הכי הרבה במהלך חיינו, ועמוק בפנים אנחנו מקווים שנוסחאת ה"סדר הקוסמי" עוד תשוב להיות רלוונטית, ותפעל בחיינו. למרות, שכמבוגרים קשה לנו עם המציאות הסבוכה הזאת, הרבה פחות - כי עם השנים אנו לומדים לעכל אותה.

בכל מקרה,

זאת התיאוריה שלי,

לפחות לרוב המקרים (יכול להיות שהיא לא חלה על כולם, ושיש מי שהצורת חשיבה שלו מושפעת מאירועים חדים ופתאומיים הרבה יותר מאשר מההתפתחות השכלית הדי טבעית הזאת...).

אני חושבת שזה מה ששינה אצלי,

אני חושבת שזה מה שהפך אותי מממה שהייתי אז - למה שאני היום.

ואיכשהו, כל הסכמה הזאת מתעוררת ומשתחזרת אצלי מחדש, בכל פעם שאני שומעת את השיר "Where is the love",

אבל בכל זאת, זאת רק אני, וכל אחד יש לו מה שיגרום לו אסוציאציה לפי ההיגיון שלו, כך שאולי לכם זה לא עורר את זה...

הייתי חייבת לכתוב על זה.

יצא לי לחשוב על זה הרבה מאוד זמן....

יומטוב, בהצלחה לניגשים לבגרות בהבעה היום.