ואוו, אני כ"כ גאה בעצמי. באמת. אלו היו כמה ימים מטורפים.. ואני מפתיעה את עצמי כל שניה מחדש.
סופסוף גידלתי את הביצים להן יחלתי כ"כ הרבה זמן. ביצים להתקשר או לסמס לבחור ראשונה ולא לחכות לו עד שהוא יזוז, ביצים להגיד לעצמי "ראבק, השירים שלי אדירים, וגם אם אני אפרסם באיכות פלאפון אני אקבל פידבקים חיוביים", וזה באמת קורה. ובאמת יצאתי עם הבחור. ואני באמת קצת פחות מפחדת מהתגובות שהעולם יכל לתת למעשים שלי.
על הזין שלי? על הזין שלי.
זה תהליך, כן? עדיין לא התחשק לי שאמא תדע שחזרתי ב5 לפנות בוקר הביתה, ותתחיל להציק בשאלות שאין לי שום תשובה כנה לתת עליהן. ועדיין צובט לי בלב שמישהו קורא לשיר שלי "נחמד". אבל לאט לאט.
לאט לאט אני הופכת למפלצת הבטחון העצמי שתמיד התקיימה בתוכי ולא נתתי לה לצאת, כי כל הילדות הייתי גוש נטול עמוד שדרה וטיפת בטחון, והיה לי קשה, קשה לקבל את השינוי שעברתי. אבל אני סופסוף משלימה אותו. שינוי שהתחיל באיזור כיתה ט', ומתחיל להסתיים היום, 5 שנים אח"כ.
תהליך שגרם לי להבין שאני אשיג את מי שאני רוצה, את מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה.. אם אני רוצה את זה מספיק.
אני אוהבת להוכיח לעצמי יותר משאני אוהבת להוכיח לאחרים. ואני ממש אוהבת להוכיח לאחרים. ^^
החיים יפים. והמחסור בזמן בית, שגורם לבנים להעלם ולמוזיקה להזנח? זה הכל בראש שלי. אם אני ארצה מספיק איזה בחור או לסיים איזו הקלטה, זה יקרה. אני יודעת שזה יקרה. אני חייבת לדעת, כי אחרת? החיים שלי יתקעו במקום.
לילה טוב, או בוקר טוב יותר נכון.
נ.ב. - בא לי עוד. כ"כ.
מעין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rockiller