בא לי מישהו אמיתי. רציני. נדמה כאילו אני מבריחה אותם אחד אחד. אולי זה לא כ"כ לרעה, כי כל האחרונים שהיו לי היו יצורים למדי.. אבל מספיק. רוצה מישהו שירצה לשמוע איתי מוזיקה, ולחפור איתי במהות החיים, ולנשק לי כל חלקיק בגוף, ולשבת עם החבר'ה שלי על בירה. בא לי מישהו שבאמת יעשה לי משהו, כמו שאחד השירים שלי אומר.. מישהו אמיתי. כבר שנים בלי, ונמאס. ובודד. ויש לי אלף בחורים ואין לי אף אחד.
בא לי דירה משלי. או דירה עם חברה.. בא לי פרטיות, רק כדי שאני אוכל להביא אלי את כל העולם בלי לשים זין על אף אחד.. לשים מוזיקה בפול ווליום, לג'מג'ם עם אנשים, לשחק תקן, לבשל, לישון עד 3 בלי שאף אחד יגיד לי מה לעשות. אני כמעט בת 20 וכ"כ נמאס לי שאומרים לי מה לעשות. כ"כ נשבר לי מלגור בבית עם זוג אנשים בני 60. זה לא בשבילי. זה כולא אותי, זה מדכא אותי, זה לא נותן לי להשתחרר.
בא לי פחות צבא. אל תבינו אותי לא נכון, אני נהנית מהתפקיד שלי. די טוב לי בסך הכל.. פשוט קשה לי עם האנשים. לגור עם 12 בנות מצווחות שכדרך קבע נטפלות לתפל ולא לעיקר, זה... פשוט לא בשבילי. זו הייתה טעות ללכת לפלוגה מגדרית.. אבל לפחות התפקיד טוב. לא נורא.. עוד שנה ו-9. קטן עלי.
בא לי... מה בא לי? בא לי משהו אחר. אחר מעכשיו.
בא לי שחרור?
לאו דווקא כי רע בצבא. כי אני מרגישה מוגבלת נורא. אני לא מצליחה להקליט ולהופיע ולהתאהב ולהתנסות. אני פשוט לא מצליחה. 3 וחצי ימים בשבועיים זה לא חיים. אבל אני פשוט אצטרך להסתדר עם זה בינתיים.
-
מקווה שאני חזקה מספיק בשביל להגשים את עצמי עם כל המעצורים וכל המגבלות. אני יודעת שאני חזקה, אני יודעת.
לא יודעת אם מספיק.
מעין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rockiller