כאב שפוער חור בבטן
היסטריה מופנמת, לב שלא מפסיק לדפוק
פעימות לב דוהרות
זה מחורר לי את הבטן
הבכי עומד לי בגרון כמו קיא
אני בחדר שפעם היה שלנו, בדירה שפעם הייתה שלנו
אתה לא פה, ברחת לחברים שלך, לחברות שלך למיטה אחרת. אתה לא עונה
החור נפער נפער, אני לא יכולה לבכות. למה אני לא יכולה לבכות?
אני כורעת על המיטה הסתורה שפעם הייתה גם שלי
שיערות שלי שנשרו עדיין מוטלות על הריצפה
"הרבה יותר טוב לי עכשיו בלעדיה
היא היתה תלותית
ושתלטנית"
צד המחשב מקיא אליי
משיחות שלך עם בחורות יפות ומעניינות ואתם מדברים הרבה
איתי כבר לא שווה לדבר
פיסת זבל אנוש שלא שווה מלים
שלא שווה
שיהיו שם
הארבע עשרה לאוגוסט חום דביק
אני מגיעה לבית שלנו
כל הדברים שלי מחכים לי בשקית אתה עם סגריה,
לא מסתכל לי בעיניים
לא יכול להסתכל לי בעיניים
בראש רץ לי מה עשיתי מה עשיתי מה עיתי
לא עשיתי כלום
עברתי גיהינום
דכאון שאיתו לא יכלת להתמודד ולא רצית להתמודד אז ברחת
זרקת אותי לקיבינימט
עם 4 שקיות ענק, כל הדברים שלי על הידיים
שוב המסעות המזדיינים האלו בדרכים, אין לי בית, אין לי בית
ולא כץף לבכות עליה
כולכם במקום הבטוח ולי לעולם לא יהיה אחד
עולה על האוטובוס עם כל הדברים, אנשים חטטנים ורעים נועצים מבט
אני דוקרת אותם עם העיניים שלי
אסור לבכות אסור
איפה אתה עכשיו?
אתה הנצר האחרון שהשאיר אותי בעולם הזה
אתה גם תהיה הקש האחרון שבגללו אלך
היום החלטתי.
כי בסוף ענית לי לטלפון
שנשרפתי בחוץ
על המדרכות המטונפות של רמת גן, סורקת בקנאות על פנים וכל רכב שעובר על פניי
מקווה שאראה אותך שם
וקולך פתאום מדבר אליי דרך הטלפון
והוא נשמע כמו בן אדם זר
והוא אכזרי כל כך, וחסר אכפתיות, וכל מילה שלך דקרה אותי ומהכאב התקפלתי לשניים
ועדיין לא בכיתי, כי כבר לא יכולה לבכות כל הימים האלו
היה לנו בית ביחד
ומיטה
ואהבתי אותך כשכל בוקר קמנו וישנו כל לילה והמילים שלך
שהתבררו כשקר, החזיקו אותי חיים
והידיים שלך תפסו בי כשכבר איבדתי כל תקווה
אין בי בכי יותר
אתה היית הקש האחרון
אני לא רוצה לחיות כך יותר.
אין לי שום סיבה להשאר כאן יותר
ולא רצון, אני עייפה מהבכי אני עייפה מלפחד פחד מוות
כל יום
לא רוצה לחיות פה יותר
אני מצטערת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
