"אין ספק שהיום הזה היה קשה ואינטנסיבי....התחלנו באושוויץ בירקנאו.

ראינו את מסילת הרכבת ביער אושווינצ'ים, את הקרון שנשאר על המסילה לתוך הגהינום. עברנו בשער לפלנטה אחרת. המראה היה יפה ומזעזע כאחד. מצד אחד ביתנים ענקיים מסודרים שורות שורות, גדרות תיל, מחראות, תאי גזים ומשרפות. מהצד השני היופי המהמם של הטבע הפולני. העצים בשלכת, הדשא ואפילו הערפל הקל שריחף באויר.

גיליתי משהו נורא- פירוש השם בירקנאו בגרמנית הוא 'חורש לבנה'. יענקל'ה, המדריך שלנו, קורא לזה " חוש ההומור הנאצי". לדעתי האירוניה שבשם הזה פשוט מחרידה.

...

"ראינו קרמטוריום מופצץ ושמענו מיענקל'ה בתיאור קר וטכני את המכניקה המדהימה בזוועתה של מחנה ההשמדה בירקנאו. ההשפלה מרגע שעולה אדם באקציה לרכבת ונוסע בצפיפות איומה ועד שהוא יוצא מארובת המשרפה לאחר שנחנק מגז בעודו עירום ושיערו גלוח, יחד עם 1000 אנשים נוספים.

...

"בהמשך הגענו לאושוויץ 1, שעכשיו הוא מוזיאון, שם הזדעזתי באמת. לא היה זה א הגזים שנכנסנו אליו וגם לא מראם הנורא של המשרפות. אפילו לא מראה האפר האנושי המצוי באנדרטה קטנה, הדבר היחיד שנותר מאנשים רבים. דווקא ערמות החפצים הובילו אותי להתמוטטות. היו שם קביים ורגלים תותבות שנלקחו לנכים לפני מותם, רגל אחת כזאת הייתה קטנה לעומת השאר, בוודאי הייתה שייכת פעם לילד. ערמות עצומות של שיער, מכל הצורות והצבעים,חלקו עדיין קלוע לצמות, זהות לאילו שעשיתי לחברותי רק אתמול בערב, חלקו מעובד לאריג בצבע כחלחל אפרפר- הצבע שהשיער קיבל מהגז, ששימש את הנאצים בכלי מלחמתם. היו סירים וקערות, מברשות ומשקפיים. הכל מגובב יחד בערימות שאת גודלן קשה לתפוס ולו רק בגלל המחשבה שכל סיר כזה היה שייך פעם לאמא שרצתה לבשל לילדיה, מאחורי כל משקף הביטו פעם זוג עיניים.

הערימה המזעזעת ביותר היא ערימת הנעלים. כמות הנעליים היתה עצומה באופן מיוחד, הם יכלו להציף את ביתי בן 2 הקומות בקלות רבה, ואף יותר מזה. מגפיים גדולות ומגושמות, נעלי עקב אדומות, נעלי עבודה מעור וסנדלים. הכל היה שם. ובין כל הנעליים, בדיוק ליד נעל גדולה במיוחד, ודאי הייתה שייכת לאדם גבוה וחזק, בדיוק שם, הראיתי נעל קטנטנה. נעל של תינוק. ודאי היה לא יותר מבן שנה כאשר נעליו נחלצו לו,הוא הופשט ונלקח להמתה בגז. הנעל הזאת שברה אותי ולא יכולתי לעצור את הדמעות.

...

"מיד לאחר מכן הלכנו לביתן 27. ביתנים רבים המוזאיון שייכים למדינה מסויימת ולאזרחיה שנפלו קורבן באושוויץ. ביתן מספר 27 שייך לישראל ומוקדש כולו ליהודים. ערכנו שם מן טקס, בו כל אחד קם באופן ספונטני, ללא סדר מסויים, והקריא את שמות הנספים בשואה הקרובים לליבו, בין אם קרבה נפשית או משפחתית.אמרתי בקול רועד טת שמות בני משפחתו של סבי שנספו, והדלקתי נר זכרון לזכרם. בכיתי המון, ואילו רקבגלל המחשבה שחלפה במוחי- הם נרצחו בקור רוח, באכזריות מבלי שאף אחד לא מבכה את מותם.נזכרתי בסבא, שמידי פעם שר את שירי ילדותו ביידיש, והדמעות זולגות על לחייו של האיש החזק והמדהים הזה תוך כדי כך.  עכשיו, כשהוא חולה, אני אמשיך לזכור אותם בשבילו. אני שמחה שבמחלתו וא חוזר על התקופה שלפני המלחמה, אל ילדותו המאושרת, ולא לזוועות שהתחוללו אחר כך.

כשחזרנו למלון פגשנו את פולינה, חסידת אומות עולם פולניה שסיפרה לנו את סיפורה המדהים. לפני שהיא הלכה חיבקתי אותה, היא נישקה אותי על שתי הלחיים.

זה היה יום קשה ואין בי את הכוחות להמשיך לתאר את מה שקרה.

יש לי חשבון עם אלוהים."

                                                                           מתוך יומן המסע שלי לפולין, נכתב בעיר קרקוב מיד לאחר הביקור באושוויץ.

                                                                                                           5 בנובמבר 2008