לא כתבתי כבר כל כך הרבה זמן עד ששכחתי איך נראה בכלל הבלוג שלי.

אבל עכשיו... טוב.. אני מרגישה שאני חייבת.

רמות החרדה שלי גבוהות מאי פעם.... יותר מלפני כל בגרות שאי פעם הייתה לי, יותר מבכל מצב שהייתי בו בעבר.

מחרתיים אני הולכת לגשת למבחן הכי חשוב של חיי- הפסיכומטרי.

וכמו תמיד- אני לא לומדת כמו שצריך. והציונים שלי בסימולציות אומנם גבוהים יחסית, אבל לא מאפשרים לי להתקבל ללמוד את מה שתמיד רציתי- רפואה. היום הוא היום האחרון שנותר לי ללמוד בו (אסור ללמוד יום לפני..) ועדיין לא התחלתי. אני דוחה את הקץ.

מצד אחד אני רוצה לגלות שיום שני הוא בעוד חודש, ואני יכולה לכסות על מה שפספסתי בלימודים, מצד שני- שזה יעבור כבר ואני אקבל את החיים שלי בחזרה.

בכל מקרה אני יכולה להרשם למועד נוסף. אולי יהיה בסדר.

מכל שאר הבחינות אין לי מה להתלונן. ציוני הבגרויות שלי הגיעו, והם בשמיים, אפילו מאה סופי במתמטיקה, כימיה וביולוגיה. הקשר עם החבר טוב מאי פעם... גאד כמה שאני אוהבת אותו.אפילו אני ואחי קרובים. רק הקשר עם החברות קצת חסר לי, כי בגלל הפסיכומטרי המטומטם הזה אני ממש לא ראיתי אתן מספיק בזמן האחרון. אבל כשלפני שבוע ישבנו יחד לארוחת בוקר בבית קפה הכל היה כרגיל, אז אני לא דואגת.

אני אפילו מרגישה כבר טוב. לא נמצאה סיבה לכל מה שהרגשתי באף אחת מהבדיקות, אבל לא איכפת לי כל עוד אני מרגישה בסדר.

מה? להתחיל ללמוד.

אוף, נו טוב.... בסוף לא כתבתי בכלל על מה שהתכוונתי... על כל מה שאני רוצה להוציא סוף כל סוף מהמערכות שלי.

אבל גם זה כנראה, כמו כל השאר, יחכה לאחרי הפסיכמטרי.

תאחלו לי בהצלחה!

fontaine