רות עבור, מישהו שומע?

בתוך יער יפיפה בין הרים ובין כפרים נעה הרכבת

וסופה בטרבלינקה.

טרבלינקה-סוף הדרך.

אין אלפי אבני הזיכרון חיפשתי שם, בטרבלינקה את האבן שלך.

של הקהילה שלך, הבית שלך, המשפחה שלנו.

מצאתי את האבן ועליה כתוב באותיות גדולות ושחורות

radymin

וכך, במילה אחת על אבן מסתיימת דרכם של בני עירך, משפחתינו.

שם מצאו את מותם אביך, אחייך ומי יודע כמה חברים.

הדלקתי בשבילם נר נשמה.

נר אחד לזכרם ליד אבן קהילתם.

טרבלינקה אולי נמחקה מפני האדמה,

אבל אנחנו לא נשכח ולא נסלח.

נשברתי.

אני, שלא בוכה ליד אנשים.

החזקה, הסגורה, האדישה. נשברתי.

פה בטרבלינה מול אבל הזיכרון של קהילת רדזימין, בני משפחתי

גם אני- נשברתי.

הדלקתינר ודמעות זלגו. ובכיתי.

בכיתי בדרך לטקס, בטקס, בשירים, בקריאת היזכור בתקיעת השופר ובשירת התקווה.

בכי כואב, משחרר, עצוב וגאה.

סבא,

אומרים שלכל איש יש שם.

ופה, בפולין, על אדמת אשוויץ

בין כל השמות,

הקראתי גם את שמות משפחתך וחברך הטוב.

עכשיו, כאילו הכרתי אותך מעט.

בפעם הראשונה.

גם אם רק דרך שם,

הענקתי לאהוביך רגע של כבוד.

רגע של זיכרון.

נכנסתי לביתן באשוויץ אחד.

ביתן זה שנלקח מבירקנאו הכיל חפצים.

ניסיתי להרכיב רק דמות אחת. אדם.

בחרתי לו משקפים, מערמת המשקפים הענקית.

נתתי לו תלית לבנה מעוטרת בכחול וזהב,

בחדרים הבאים, בחרתי לו מזוודה ישנה ונעלי עור שחורות.

שמתי במזודתו מברשת שער עגולה וסיר קטן.

האדם שלי הגיע עם ביתו הקטנה.

לה, בחרתי בובה יפה ונעלים קטנות לבנות.

האיש שלי הושלם. כמעט,

לא היה לו שם.

אבל באשוויץ, אין שמות.

אין זהות.

יש רק מספר.

כשהמסע לקח אותי לשם, למיידנק

השמש כוסתה פתאום בעננים

כאילו רצתה לרמוז על החשכה במחנה.

עברתי מצומררת בעיר הגהנום

בין חדרי הגזים מעוררי החלחלה.

הגעתי לצריף הנעלים.

עוד מבחוץ אפשר היה להריח צחנה שכזאת.

ריח של עור ישן וחומרי שימור.

כשעוברים בין הנעלים, בתחילה הכל נראה כגוש שחור-אפור.

בלתי ניתן להבנה.

אך כשמתקרבים רואים לפתע סוגים שונים של נעלים-

סוגים שונים של אנשים.

בין כל האפור הזה, ביצבצה נעל אדומה, מיוחדת.

כמנסה להפר את גנבת הזהות, לשמור על האני.

ניסיתי להאחז בה,

אך כשהתרחקתי-היא נבלעה בשחור.

שבעה טון של אפר. אפשר לדמיין שבעה טון, אך בלי לראות אי אפשר להבין.

שבעה טון של אפר. שנאו בתחילה כערמת חול משחק ילדים.

שבעה טון של אפר. שנוצרו בקרמטוריום הסמוך.

שבה טון של אפר. ואין ספורבני אדם אבודים.

איך מרגישים במחנה?

האם ציך לכעוס?

לבכות? אולי להקשייב, להתרכז?

חשבתי בכוח מה עלי לעשות.

כיצד לחוות בצורה הטובה ביותר, איך להבין.

הבנתי בסוף, שהדבר החשוב ביותר הוא,

לזכור.

אצלנו בפולניה מקומות עוצרי נשימה

וזוועות שמחסירות פעימה.

אצלנו בפולניה יערות עד מדהימים

ובורות ירי עצומים.

אצלנו בפולניה רשת תחבורה חדישה

ורכבות ישנות של הרג

אצלנו בפולניה ערים מודרניות

וגטאות מנופצים

אצלנו בפולניה פארקים, נופים

ושרידי מחנות בהשמדה

אצלנו בפולניה מתקדמים אל העתיד

ונשארים עם עול העבר הנורא

אצלנו בפולניה ארץ חייה

ועולם שלם של מוות.