אז זהו.... האהבה הגדולה של חיי הלכה לה.
מקווה שתשוב, אולי אפילו בקרוב. רק שזה כבר לא תלוי בי.
למעשה זה מעולם לא היה תלוי בי...
איזה חרא זה לחיות בחברה בחיי, להיות תלוי בכלכך הרבה אנשים שיכולים להיות יותר מדי ויכולים גם פשוט להיעלם.
כוסאמק אני יושבת במרכז הדרכה בירושלים ואמורה לעבוד אבל אני לא יכולה בחיי.
יש לי טלפונים לעשות אבל באמאשלי שאין לי את המסוגלות לזה.
כל הסופ"ש פשוט שכבתי לי במיטה.
אכלתי מיום רביעי ועד שבת חצי ממולאווח.
לעזאזל.
איך בנאדם מסוגל להאמין שהקשר הכי טוב בחיים שלו, אהבת האמת שלו תוקעת אותו בחיים? איך לעזאזל!
הוא אמר שזה רק בגללו, שהקשר שלנו מקסים, שאני מקסימה, אבל שזה לא המקום שלו, שהוא צריך להיות לבד.
אז אם הכל כל כך מקסים והבעיה היא בך, אז למה שלא תעבוד על עצמך, תלך לטיפול או משהו לא יודעת??
בן 27 שגר עם אמא. זה מה שתוקע אותך. זה שאתה עובד במקום שבו אתה ישן ומזדיין, זה תוקע, זה שאין לך מימוש עצמי...
זה מרגיש כמו בהתאבדות תיירותית.
אדם חולה במחלה סופנית. מבקש למות. משאיר את כל שפחתו מאחור, ושותה רעל מר ונורא, נרדם ומת.
הוא יכול לבחור להמשיך לחיות. אבל בוחר למות.
ואשתו חוזרת עם כסא גלגלים ריק ומכונת הנשמה יתומה לבית.
הוא בוחר לעצור את החיים. עם הטוב ועם הרע, אבל לעצור.
הרצון להיות חופשי הוא לא מחלה סופנית. אפשר להיות ביחד וגם לבד. הכל עניין של תפיסה, הייתי באילת שבוע ושכחתי ממנו כמעט לגמרי.לא בגדתי, כי אני אוהבת אבל שכחתי וזה היה נפלא.
כי היה לי חופש אמיתי, וכשחזרתי היינו שוב ביחד והיה נפלא.
וכך הייתי ביחד ולחוד באותו הזמן - איזה יופי!!
אז למה, לעזאזל למה למות לי?..
פתאום כשלא באת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
