והוא הביט בתמונה. הפרצופים המחויכים, המדים הירוקים והנשקים שעל כתפם. השיער הקצוץ למשעי, גומות החן בשני צידי הפה, הכתפיים הרחבות והגוף החסון, שנראה היה כי יעמוד בכל מכשול שיועמד בפניו. החיבוק החברי של יד על כתפו של השני, האחווה מרטיטת הלב הזו. יחד, נראה שיעברו את חייהם בלא דאגה על ליבם, בלא צער או יגון.

והוא שהביט בתמונה – פניו בוערות מצער ומיגון. הצער והיגון שגורם הוא לעצמו. עיניו הכבדות מביטות בתמונה, אצבעותיו נאחזות בה כאילו מקווה הוא לגאולה מייסוריו, מבדידותו הנוראה. בעיניו של החייל החסון שבתמונה, הוא ראה את עיניו שלו עצמו כפי שקיווה שתהיינה בתקופה זו בחייו. אך הדרך שבה הנסיבות אילצו אותו ללכת, אילצה אותו להתבדות. הוא לעולם לא יהיה זה שבתמונה.

והרי הגבר שבתמונה לא נמצא בתמונה כל העת. ברגעים אלה הוא יושב, ובידו תמונה אחרת, של נער הנראה אוחז תמונה בידו, ואשר עיניו כבדות אך נראה כי טומנות בחובן סקרנות, חוכמה, העזה ועומק יוצאי דופן. בעיניו הכבדות של הנער בתמונה, רואה הגבר את נפשו שלו. אך הדרך שבה הנסיבות אילצו אותו ללכת אילצה אותו להתבדות - הוא לעולם לא יהיה זה שבתמונה.