זמן. זמן הוא מצרך נדיר.

כשאני באה מהעבודה הביתה, בדרך כלל אחרי שעה וחצי בדרכים, אני נשכבת על המיטה ובגלל שקר גם נכנסת מתחת השמיכה.

הדבר הבא שקורה זה שאני מתעוררת בבוקר עם הבגדים עלי (ולפעמים גם השעון, השרשרת והמשקפיים) והאור והטלוויזיה דולקים.

בוקר זה בדרך כלל חמש וחצי (למרות שלפעמים זה קורה באמצע הלילה) או שש ואז כבר מתחיל יום חדש, וצריך להתארגן מהר וללכת שוב לעבודה.

יש ספרים שרציתי לקרוא, חדר שרציתי לנקות, סרטים שרציתי לראות, חברים שרציתי לפגוש, ועוד דברים שחשבתי לעשות.

כל אלה נשארים בצד.

העבודה היא דווקא הצד הטוב בעניין - האנשים משעשעים (ולפעמים לא), העבודה מעניינת. אפילו לומדים משהו. ובדרך הביתה אני קוראת את העיתון שמחלקים לנו.

כך שאני עדיין מעודכנת במה שקורה בעולם.

בסופי שבוע אני נוסעת לראות את המשפחה, שזה אומר לבוא ביום חמישי לעבודה עם תיק כבד מלא כביסה מלוכלכת ואחרי העבודה להיסחב בשלוש שעות נסיעה (אם יש לי מזל ואני לא מפספסת את הרכבת). ואז בבית אני שורפת זמן ונחה, אבל מתגעגעת לדירה שלי ולחתולה שלי אנג'ל, שלא מקבלת ממני מספיק תשומת לב, חוץ מאשר בלילה כשהיא ישנה לידי (או עלי - יש לה תחביב כזה לשכב על הבטן או על הגב של אנשים ישנים. וזה דווקא חמוד).

ואז אני חוזרת הביתה ביום שבת באמצע הלילה ושוב אין לי זמן אפילו לסדר את הבגדים הנקיים בארון, והם נשארים בתיק שבוע.

היום במקרה החלטתי לא לנסוע הביתה ולהישאר בסופשבוע בבית.

ועכשיו יש לי זמן לדברים שרציתי לעשות - ללכת לבנק, לנקות את הבית, לתת צומי לאנג'ל.

ולעדכן את הבלוג.