לפעמים אני ממש מתייחסת למילה הזו כמו מילה גסה. בעצם, לא מילה גסה, אבל משהו כואב. כמו שמישהו בתור לפניך קנה את הכרטיס האחרון לסרט ועכשיו נגמרו הכרטיסים. 

וזה לא ככה במציאות? 

בשבוע שעבר הייתי בחתונה. של מישהו שנולד יומיים אחריי, בדיוק. 

לא שיש קשר בין חתונה לגיל או ליום שנולדת בו. או לאהבה. אהבה יכולה לקרות גם בלי חתונה ולהיפך. ודווקא נורא שמחתי בשבילו. 

ההורים שלי התארסו חודש אחרי שהכירו. הם הכירו כשאמא היתה בת 25 ואבא היה בשנה וקצת מבוגר יותר. ממש בגיל שלי. 

אני לא בטוחה שהייתי רוצה עכשיו להיות מאוהבת. להיות מאוהבת בשבילי זה לתת מעצמי, והנפילה שאחרי הפרידה (או במקרה שלי, אחרי שזורקים אותי) היא קשה וכואבת כמו אספלט חם שמתנגש בעוצמה רבה בלחי שלך. 

באופן כללי אני חייבת לומר כאן משהו. בעצם, יותר נכון להגיד שזה סוג של וידוי.

לא הרבה אנשים שמכירים אותי יודעים מה עובר עלי בזמן האחרון.

אני נעשיתי טובה בלהסתיר את הרגשות שלי. חוץ מאשר כשאני מדברת עם אמא. מה הפלא, היא מכירה אותי הכי טוב מכולם. יש בינינו קשר טלפתי במלוא מובן המילה.

אז אני אגיד את האמת עכשיו. 

אני לא יכולה להתמודד עם הדיכאון שלי.

אני מתעוררת כל בוקר, קמה והולכת לעבודה, שעה נסיעה הלוך, שעה נסיעה חזור. שמונה פחות או יותר שעות. בבית רואה סרטים, קוראת ספרים ושומעת מוזיקה. מדי פעם באים אנשים לבקר. בשבתות אני בבית. לא יוצאת מהמיטה. פעם בחודש נוסעת להורים.

וכל הזמן הזה נלחמת בעצמי. נלחמת בדחף להפסיק את השיגרה של הריצה ממקום למקום. נלחמת ברצון לשים לזה סוף.

הסתרתי את זה הרבה מאוד זמן עד שאיזה מישהו שהגיב לי בבלוג (כנראה הקורא היחיד פה) שם לב שנעלמתי. ואז התעורר בי דחף לכתוב ולספר לעולם מה קורה אתי.

אז זהו, ששום דבר לא קורה. הכל כרגיל, אותו דבר. עבודה, חיים, שום דבר לא השתנה. שום דבר רע (לפחות זה) ושום דבר טוב. וכשזה המצב לפעמים קורה הדבר שהכי לא כדאי שיקרה. אני מוצאת עצמי עומדת מן הצד ומסתכלת על החיים שלי ויודעת.

הם לא מובילים לשום מקום. הם חסרי טעם וחסרי תכלית. 

אני לא מועילה לאף אחד. לא עוזרת לאף אחד בחיים. היצור היחיד שתלוי בי זו אנג'ל. וכשהיא לא תהיה, אז מה יהיה?

אני לא אוכל פשוט להמשיך בחיים שלי ולאמץ חתולה חדשה, כאילו שאפשר להחליף אותה. אותה אחת שישנה אתי כל לילה, היחידה שממש רוצה ממני תשומת לב. ואני כל כך רוצה לתת. היחידה שממש מנסה לתקשר אתי.

לפעמים נדמה לי שהיא היחידה שאכפת לה אם אני פה.

וזה קל להאמין לזה. אנשים באים והולכים. גם אם הם קוראים לעצמם החברים הכי טובים שלך.

אני מסתכלת מהצד על מה שעשיתי בחיים שלי וזה כלום. כאילו לא חייתי.

בלילות אני חולמת הרבה על העבר, או מה שנדמה לי שזה העבר, כי בחלום שום דבר לא דומה לעבר. בית הספר שלי בכלל לא דומה לעצמו. הבית שגדלתי בו ושעזבנו אותו מזמן כשעברנו דירה. וגם בבית החדש הזה, שאנחנו גרים בו כבר 12 שנה, אני כבר לא גרה.

אני חולמת הרבה שאני צריכה לחזור לתיכון לסיים בגרויות למרות שכבר סיימתי אוניברסיטה.

אנשים שמזמן כבר לא בחיים שלי צצים ומופיעים שם.

הייתי רוצה למחוק את הכל ולהתחיל מהתחלה. 

ואני ממשיכה בשגרת היום שלי. מנסה לתקשר עם אנשים. לרוב נתקלת בחומה אטומה של אנשים עם אותן בעיות בדיוק כמו שלי, כנראה. הם לא רוצים שאני אתקשר אתם. אני מנסה לספר בדיחה, להעלות אנקדוטה כזו או אחרת, לדבר על דא ועל הא, על מזג האויר וחדשות, והם לא עונים, או שאומרים לי לשתוק בצורה כלשהי.

רוב היום שלי מתבזבז, כשהוא לא בעבודה בניסיון להתפרנס ולהרוויח את שכר הדירה שלי, בנסיעות באוטובוסים. גיליתי שזה מקור הלחץ העיקרי שלי, הריצות ממקום למקום. המאבק שלי לצאת בזמן, האוטובוס שמופיע בדיוק כשאני כמה מטרים מהתחנה ונעלם כשאני מספיקה בקושי להגיע לתחנה. לפעמים זה ממש מגוחך כששניים או שלושה מאותו קו עוברים על פניי כשאני רצה לתחנה ולא מספיקה לתפוס אותם, ואז מחכה דקות ארוכות, ולא רוצה לאחר. אני שונאת לאחר לעבודה.

ובעצם על דברים כאלה, לא שווה להוציא אנרגיה בכלל. זו אנרגיה מבוזבזת שלא הולכת לשום מקום. 

באוטובוסים תמיד אנשים נועצים עיניים (כי אין להם משהו אחר לעשות) וזה גורם לי להרגיש לא נעים, חדירה לפרטיות המועטה שלי.

בעבודה אין לי בכלל פרטיות כמובן, מטבע הדברים. הבוס המפגר שלי כל הזמן עומד או יושב לידי למרות שיש לו שולחן משלו.

לפחות הוא לא יכול לדעת מה אני חושבת עליו וטוב שכך. לפעמים גם אני לא רוצה לדעת מה אני חושבת עליו. אף פעם לא היה לי כל כך קשה להיות עם מישהו. והיו לי בוסים מאוד מאוד גרועים לפניו. 

זו לא הבעיה. הייתי מעדיפה לא לחשוב עליו בכלל. אבל זה קצת קשה כשכל היום הוא תקוע לי בפרצוף.

אני רק רוצה חופש. אבל כשמגיע הסופשבוע ואני לבד בדירה, בלי מזגן, בלי רוח, זה לא עוזר במיוחד.

אנשים שיפגשו אותי ביום יום לא יידעו שאני באמת מרגישה לבד, כל הזמן, תמיד, לא משנה איפה ועם מי אני. הם לא יידעו שקצתי כבר בחיים האלה, אבל זה לא שיש לי ברירה אחרת. ובאמת אין לי.

אז אני כמו אסירה. אסירה בגוף הזה, בחיים האלה, ורק רוצה לברוח, אבל האמת שהתייאשתי כבר.

אני צריכה להגיד תודה שיש לי עבודה וחדר (שאני קוראת לו דירה), ואת אנג'ל יותר מהכל, אבל הייתי רוצה יותר.

למשל מזגן.

ולמשל, משהו שיגרום לי לרצות לקום בבוקר, וללכת לישון בערב. משהו שיגרום לי להרגיש חיה שוב.