אתמול זיפזפתי לתומי בין הערוצים כשנקלעתי למשהו ששינה את חיי.

הסרט "באולינג לקולומביין" ששודר בערוץ הסרטים של הוט (אם אינני טועה בשעה 22:00), סרט תיעודי על הטבח בתיכון קולומביין ב-20 באפריל 1999.

אחרי הסרט היה לי קצת קשה להירדם. חשבתי שוב ושוב על מה שקרה ובגלל שלא ראיתי את כולו מההתחלה, החלטתי היום לבקר בערך שקשור לטבח בויקיפדיה (קישור מצורף למעלה).

קודם כל, אני חייבת להגיד שחובה על כל אדם ואדם באשר הוא לקרוא את הערך הזה וללמוד על האירוע המזעזע והמבהיל שקרה. אני בטוחה שרוב האנשים שתשאלו לא יהיה להם מושג שזה קרה בכלל. זה נשמע גרוע יותר מכל דבר שאפשר לדמיין (אולי חוץ מהשואה).

אני ידועה אולי בקרב חלק מכם בהומור השחור שאני כל כך אוהבת, בדיחות על כל הדברים הקשים בחיים וברצון שלי לצחוק על כל העולם. המקרה הזה, לפחות (אם לא דברים רבים נוספים) הוא הקו האדום שלי. בכל מקרה של אזכור של הטבח בקולומביין מבחינתי - אין "אבל", "למה" ו"שטחים אפורים".

מה שלא ייאמן הוא שבמשך 45 דקות בלבד, שני נערים שהיתה ברשותם כמות בלתי נתפסת של נשק (איך לעזאזל הם השיגו את זה?) רצחו כל כך הרבה אנשים. מה שעוד יותר מדהים הוא חוסר המעורבות של הסביבה בחיים של האנשים האלה - איפה ההורים שלהם בכל הסיפור הזה? איפה מערכת החינוך? למה לא הביאו להם מיד את המשטרה הביתה כשראו את האתר שלהם באינטרנט?

יש לי כל כך הרבה שאלות שאין להן תשובות ואני בטוחה, שאני לא היחידה ששואלת אותן.

דבר נוסף שהייתי רוצה להדגיש הוא שאף אחד לא מדבר על זה בארץ. עם כל מה שקרה בשנים האחרונות, ה-11 בספט', מלחמת לבנון השנייה, ושאר המשברים שעברנו, כאילו המקרה הזה התגמד וממש שלא בצדק.

הסרט של מייקל מור מומלץ בחום.