אני פה.

טוב, הגיע יום ששי ואין מוזה של מטבח...

מוזר.

מה קורה?

אני עולה לגג, מחפשת השראה.

 בזיליקום ידידי

יורדת,

ואז,

מגיע דאוס אקס בוטליה, הקלבאדוס. בכוס גבוהה, שקופה ודקיקה.

כבד ואלגנטי, צבעו ענבר.

טעמו גן-עדן בענן. 

אהבה חורפית שלי!

והכל פתאום נהיה מתוק ומעורפל

והכל מתחיל לנוע.

המערכת מזנקת למערכה עם הרב ווליום וכבוד,

קלמארי וראשיו הכרותים נזרקים לקמח עם אבקת חרדל עוקצנית,

שפעת תבלינים טחונים בכתום אדום מזעזע,

בידיים שמחות ועליזות הופכת אני טבעות וזרועות ומערבבת בקמח.

את כל זה, בעולץ לב, זורקת, ישר לשמן המבעבע,

קלמארי, לפני שמטגנים אותו הוא יצור מאוד חלקלק

         ע. מרביץ בחילבה

  ומפתיע בלחוח!

שיבאס על הקרח שוב ושוב בשבילו,

קלבאדוס שוב ושוב בשבילי.

את זה כדאי מאוד לאכול בידיים,

לסחוט המון לימון

ולהיאנח ברגש.

                                                          קלמארי, כשהוא עשוי כהלכה הוא פריך ומתפצח בפה

עכשיו,

אספרסו קצר וחזק. בשבילי בלי סוכר.