יש דובים אבל אין יער

לא יודעת לשמור על הביוב.

פשוט לא מצליחה. ודאי תשאלו, מה הקושי בדבר?

ובכן, בתור התחלה צחנה נוראית נודפת מהמעמקים בכל שעה ביממה והאף רגיש וכאבי הראש מתחזקים בכל דקה.

בנוסף, אדים לבנים וחמים עולים ומערפלים את הראיה ומשבשות את הנשימה. כך שהלבד שלי תמיד נשאר לבד.

מה גם שמידי פעם מגיע איזה יוני או אבי אחד ומתעקש להזיז את המכסה, הוא כבד ואני לא אשת הברזל, יוצא שלוקח המון זמן עד שהפתח מתכסה בחזרה.

ועולות המחשבות, מי הפקיד בידי לשמור על בור באדמה? אני האדם המתאים לשבת או לעמוד, מידי יום ביומו, ולחכות עד ש...

עד שמישהו יזיז את המכסה, את שהריח יעלה ואז להתרחק.

כבר שנים שזוהי אחריותי והיא מכבידה עלי. ישנם אנשים שטוענים שעליי ללמוד להרפות. לדוגמה, אם בוקר אחד יוני יחליט לחשוף את הבור בערב כבר הכל יחזור לקדמותו. ואם הצחנה מרחיקה את עוברי האורח בימים החמים של תל אביב הרי שהרוח חייבת לנשוב ולהביא עימה את ניחוחות דוכן הפרחים הסמוך. והערפל, הערפל מתפוגג כעבור זמן מה. והמחשבות, שהרי עליי להדוף אותן ממוחי ולשבת בשקט כמו ילדה טובה.

הם אינם מבינים את כובד האחריות בשמירה עלהבור, הרי הבור מוביל לתעלות סבוכות המלאות ברפש ואם המכסה יזוז ולא אחזירו למקומו כלב משוטט או אדם מהורהר עלול ליפל אל העמוק ולהיפצע אנושות, ואני לא מתכוונת לתת לאף אדם ובוודאי לא לכלבלב להיאלץ לשנות את חייו, לא במשמרת שלי.

אז אני עונה לאנשים בנימוס, אחשוב על זה,אנסה, תודה על ההתענינות וממשיכה בשלי. הרי אני יודעת מה הפיתרון שיפתוראותי מכל אחריות: אגדר את האיזור ואציב שלט גדול: ''זהירות בור''.