קשה היא הליכתך בדרכך, בן אדם. דרך אפור היום

שמתחבר לתאומו, האתמול. בגופך תחדיר שיגרה לחייך

שתסמא עיניך ותכהה ליבך. לא, כי טוב לך ככה, שוכח

ועיוור, אז היית כמו כולם- ילד, היום אתה בוגר.

הבט אל השמש, ואני אראה אותך תועה בערפל, אביט עמוק לתוכך

שם חרוטה מטרת חייך, בכתב יד של נעורים ותמימות אבודים

בשפה הראשונה בה חלמת והרגשת בבואך אל עולם החיים.

אך אתה אינך זוכר את שפת נשמתך, לשווא תזעק היא את שמך.

עיניי ילדיך נישאות אליך בשקיקה, טוהר מבט עיניהם במבטך,

רואה אתה את שמבקשות עיניהם, זיכרון מחשבתם נקשר בזכרונך,

רחוק הוא היום בו נשאת עיניים טהורות אל זה אשר נשקף במראה,

אביך, שבמילותיו את כל אשר חלם ליבך ניתץ ופיזר,אב- שכמוך: התעוור.

זוכר אתה כל זאת, אולם בוחר להתעלם. במילים שזיקקת מרעל אובדנך,

כעת מנפץ אתה את נשמת ילדיך, נשמה שזה עתה מצאה את דרכה.

בקול קר כצינת הערפל שמאפיר את יומך, מורה אתה להם לאסוף את נשמתם

ובהסברים מלטפי הגיון ארור, מלמדם כיצד למכור את רסיסיה- ואיך לרכוש מבט עכור.