(אחד מהסיפורים הישנים והמשעשעים שכתבתי לפני שנה ומשהו. קצת חומר ישן בזמן שאני עובד על משהו חדש)

מגדלי התאומים נפלו כשנפלתי מהכיסא שלי. אני שונא כשזה קורה. זה עושה לי רגשות אשם לשבועות. ערים שלמות נהרסו ברעידות אדמה בתורכיה כשטרקתי את הדלת לחדרי ביום עצבני, וברגע של שמחה מתפרצת, הרי געש התפוצצו בקונגו כשפתחתי בקבוק קולה מנוער יותר מדי. אבא שלי אומר לי שאני צריך להיות זהיר יותר אבל אני אף פעם לא מוכן. הלוואי שהייתי יודע איך לשלוט בכל הסיפור, ועם העובדה שאין לי שום מושג מה אני אמור לעשות, הכי קשה לי להתמודד.

 כשטבעה הטיטאניק אני החלקתי במקלחת. היה לי נקע רציני וסדק באגן, כאבי תופת. אבל אני חושב שהרבה יותר גרוע לטבוע במים הקפואים איי שם באוקיאנוס, למות מוות איטי בהיפותרמיה. הרופא חבש לי את הרגל ואמר לי לשכב במיטה ולא לזוז הרבה. ואני שמחתי, כי כשאני זז הרבה קורים דברים רעים.

אז שכבתי במיטה שבועיים והשתדלתי לא לזוז. אבל יום אחד נפלה לי כוס מים ונשברה על הרצפה. קיוויתי שלא קרה כלום אבל תוך שנייה תקפו את ברזיל שטפונות איומים.

אבא שלי המטיר עלי צעקות איומות. ואני הרגשתי מאוד והדמעות התחילו לזרום מתוך עיניי. לא בכיתי כך מגיל שלוש, כשנפלתי במדרגות נפלתי במדרגות. אני חושב שזה היה הדבר הכי נורא שעשיתי. רדפתי אחרי כדור טניס והחלקתי במדרגות. נפלתי 14 מדרגות ופתחתי את הראש. בינתיים, בעודי יורד 14 מדרגות על הראש פגע מטאור בכדור הארץ והשמיד את כל הדינוזאורים.

גם בהתערבויות אני לא משתתף בהתערבויות. ההתערבות האחרונה שהשתתפתי בה הייתה
בגיל 17. התערבתי עם חבר טוב שלי, גבי, מי ייקח במלחמת העולם הראשונה: הפסדתי 100 שקל ובארצות הברית התמוטטה הבורסה.

בדרל כלל אני אכול רגשות אשמה. כי אני יודע שלרוב, הכל קורה בגלל שאיני נזהר מספיק.

אני מקבל המון פניות לעזרה מאנשים מסכנים, ואנשים מסכנים פחות, ולרוב אני מרגיש חסר אונים לנוכח סבלם.

ועצוב לי, כי אף אחד מהם לא מסוגל להבין שבסך הכל, אני לא שולט בכל מה שמתרחש.

להיות אלוהים זה חרא.