אנחנו יושבים שנינו בקלו ז'ולי. הכל מסביב אפוף בריח רהיטי אלון משוחים בלכה מבריקה.

את לא מבחינה בזה, אבל אני תמיד שם לב לריח.

המקור לריח הזה גם ברור מאוד בעיני, ובגלל זה אני מחייך. התקופה הכי קרובה לתקופה של קלו ז'ולי שזכיתי לראות

היא בשנים שלפני עלייתי מרוסייה, ילדותי המוקדמת בבית סבי וסבתי בקלראש.

סבא עבד בחנות צילום וזה בדיוק הריח שעמד בה. גם לרהיטים בביתם היה ריח כזה.

בימים האחרונים כל הזכרונות שלי הועתקו לתוך 'עפיפונים'. זה אסקפיזם בצורה הממשית ביותר שלו.

הריח שלך הוא כבר מזמן לא טומי גירל. הכל עכשיו  רהיטי עץ אלון ולכה, אפילו הצוואר שלך, אפילו הנקודה ההיא בין השדיים שתמיד מריחה שונה.

אני ויתרתי מראש, ואת מזמינה משהו שגורם לי לעקם את האף, ושנינו צוחקים כי ששנינו יודעים שבסוף אוכל את המנה שלך.

זו גם הסיבה שלא הזמנתי מראש. אף פעם לא עשיתי את זה לפני.

כל הזכרונות שלי שונו. הם מאוד נעימים עכשיו ורחוקים מלדקור.

אני אתן לך דוגמא.

שובר הגלים בקיסריה הוא עכשיו חוף הים הבלטי, וקר לשנינו אבל אני יודע להסתיר את זה טוב יותר.

את שולחת לי ידיים למכנסיים וצוחקת, ועדיין יש שם דייג שמשתומם, רק שהוא פולני. אני לא יודע מה בדיוק שונה בדייג, אבל רואים שהוא פולני.

הטיול ההוא בקיסריה, אגב, בכלל לא יצא כמו שתכננתי.

אני רציתי שנשב באיזה אחו מוריק ונפשיט אחד את השניה בצל, אבל אי אפשר למצוא אחו מוריק בישראל בסוף מאי.

עכשיו עשינו גם את זה; ישבנו בגיא ליד אגם מאז הקטן, בדיוק איפה שליליה ולודוביק נפגשו בפעם הראשונה.

אני חושב שאני מרשה לעצמי לשוטט עמוק כל כך בדמיון ובזיכרון, פשוט כי גם את קוראת את אותו הספר.

כמו להלך על אותה אדמת צרפת שאת כבר השארת עליה את עקבותייך.

אם היה לי כסף היית יכולה להישאר כאן, ואני הייתי נוסע לחפש אותך בדרום צרפת.