אני חושב לפעמים, מסתכל, ורוצה לדעת, למה אני לא אוהב את עצמי? למה אני לא יכול להסתכל במראה ולהגיד, אני אוהב את עצמי, לא במובן הפיזי, אלא הנפשי, שאני יכול להיות שלם עם עצמי, לאהוב את עצמי, לדעת שאני חיובי ושאני שווה. שאני טוב, לא להרגיש שכל מחשבה הופכת להיות שלילית, מלאה בשנאה עצמית כלפי.
אני לא יודע איך לענות לזה. הייתי רוצה לאהוב את עצמי, ולדעת שאחרים אוהבים אותי. להרגיש את המעגל הזה, שאני יכול לחייך חיוך מלא, בידיעה שאני אדם טוב, נקי, טהור. נכון, אולי לכל אדם יש צדדים אפלים, אבל השאיפה הזאת לטוב מוחלט, שלמות נפשית ורוחנית כזאת שאני יכול להתבונן לתוך עצמי ולהגיד, אני שווה, אני טוב, יכולה להעיק.
אומרים שמי שלא אוהב את עצמו, לא יכול שאחרים יאהבו אותו. במקרה שלי אני חושב זה נכון. אבל חשוב לפעמים להיות אופטימי, לחשוב שיהיה טוב, לנשום עמוק ולהגיד לעצמי - אני שווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
