נמאס לי. זה נראה כאילו החיים מיצו את עצמם. אני לא אומרת את זה במובן האובדני של המילה, פשוט כאילו כל פעולה אפשרית לבלות את הזמן הפנוי היקר שיש מיצו את עצמן עד תום ועד שיעמום.
כמה כבר אפשר לחזור על אותם הדברים כל שבוע? לצאת לאנשהו, לשבת אצל מישהו וחוזר חלילה אלא אם יש איזה סרט טוב בקולנוע (די נדיר).
הצרה היא שעד כמה שאתלונן עדיין גם לי לא יהיה רעיון טוב יותר למה אפשר לעשות.
זה קצת מדכא, כי בסופ"ש סוף סוף זה הזמן החופשי להנות.. ועד שהוא מגיע ואתה כל כך רוצה להנות.. ואז עושים דברים שכבר הפכו לבנאליים ולא מהנים בצורה יוצאת דופן ואתה נרדם בכיסא כמו הורים שנרדמים מול הטלויזיה אחרי יום עבודה. זה בלתי נסבל בעיני.
אני יושבת עכשיו בבית ומתבשלת במיץ של עצמי. אם אבחר יהיה לי מה לעשות אבל החשק פשוט עזב אותי. זאת כבר דפיקות אישית ומטומטמת. עד שיש לי זמן פנוי לא מתחשק לי לעשות חצי דבר. אני לא מבינה את זה. זה כל כך מטומטם כי אני תמיד מתלוננת שאין לי זמן לעשות את מה שאני רוצה וכשיש לי זמן מה אני עושה איתו? נרקבת. אני פשוט דפוקה.
וכך יוצא שאני לא מנגנת ולא מציירת ובקושי כותבת.
איך פתאום זה נהיה קשה כל כך לשמור על קשר עם חברים קרובים? כאילו אנחנו חיים באותו זמן אבל בעולמות מקבילים שלא נפגשים.
ואז בשיחות יש קצת יותר שתיקות. כבר אין על מה לדבר. איך זה קורה? איך מתקנים דבר כזה? מה אשם בזה בכלל? הצבא/עבודה? אנחנו?
אם לא נתאמץ עכשיו זה רק יתגבר.
אתמול חשבתי על זה- עד כמה שאני רוצה להשתחרר (ואני ממש ממש רוצה), כמה אני רוצה לחיות את חיי האחרי הצבא? לפרנס את עצמי, ללמוד ולחיות חיים בוגרים עם דרישות הרבה יותר גבוהות מהסטנדרטים של הצבא ומה שקדם לו. זה נראה לי כמו כאב ראש גדול. השאלה איזה כאב ראש הוא גדול יותר? הצבא או מה שבא אחריו?
נפל לי אסימון.
בזמן שאני כותבת פה קלטתי משהו- אני פשוט תקועה. אני הולכת במקום. אני פשוט לא מתקדמת עם שום דבר, לא משלימה דברים שהתחלתי. אני מלאה רעיונות לא ממומשים. אני מרגישה כמו רעיון לא ממומש אחד גדול. אני משערת שבכלל אין לי את היכולת לממש את כל הרעיונות האלו בכל מקרה ככה.
אני לא מצילחה להתקדם או לשפר, במקרים גרועים אני אפילו ברגרסיה.
שירה,
לא זזה מילימטר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Blood Lust