This is how I was raised. Don't talk about the bad stuff...

ולכאורה יש לי הכל, אבל אני מרגישה כאילו אין לי כלום.

איכשהו, אני תמיד מצליחה לדפוק את הכל.

אולי זה כישרון מיוחד (זכיתי), אולי ככה זה אמור להיות (נו, זכיתי), אולי אין לי מספיק כימיקלים בדם (הפעם, לא זכיתי.), אולי... אולי אין לי מושג על מה אני מדברת.

אני לא הולכת לשום מקום עם הלהקה הזאת. ואני לא אומרת את זה כי אני מרגישה שאנחנו לא מתקדמים עם החומר שלנו בתור הרכב, אלא כי אני מרגישה שבאמת - אני, עם הלהקה הזאת, לא הולכת לשום מקום. אני, כאינדיבידואל. אני כבר לא מרגישה שייכת. אני לא מרגישה שיש לי מה לתרום. אני לא מרגישה שאני צריכה להיות שם, מרגישה פשוט מיותרת. באמצע החזרה האחרונה רציתי פשוט לקום, וללכת. להגיד שאני לא יכולה יותר, לצאת, ולא לחזור. אף פעם. אולי מה שבאמת הייתי צריכה היה לצאת לסיבוב לילי ברחובות החדשה כדי לנקות את הראש. אבל סביר להניח שגם זה לא היה עוזר לי.

אני נורא רוצה לעזוב את הלהקה הזאת עכשיו, אבל אני לא מרשה לעצמי. נתחיל בזה שהלהקה הזאת, עד לא מזמן, היתה הסיבה העיקרית לזה שאני עדיין בחיים. אני חייבת להם יותר מדי... חוץ מזה, אני ממש מקווה שההרגשה הזאת תעבור לי ממש בקרוב... אני מכירה את עצמי מספיק בשביל לדעת שאני אעשה את זה אם זה לא יעבור לי - למרות שדוגרי, אני חייבת ללמוד שאני לא יכולה פשוט לברוח מכל דבר שלא מוצא חן בעיני ולא מתאים לי. אני חייבת להפסיק לעשות את זה, חייבת.

הכל תמיד נדפק באותו הזמן. כאילו שעומסים תמיד נוצרים בכוונה. מפולת, אולי?

אני מרגישה את ההשראה זורמת בי.

כבר חודשים שלא כתבתי קטע יצירתי ששווה קריאה; שמתם לב? אני כן. רק לאחרונה. זה מפריע לי, זה הטבע האמיתי שלי. לסדר את הדם בטורים ישרים, גם אם זה אומר שאף אחד לא יבין מאיפה אני מדממת במקור. אני לא אוהבת סתם לשבת ולדמם. אני אשתמש במטאפורה הזאת לעולמים, זאת באמת היתה אחת מהיציאות הטובות.

"I'm tearing away

Pieces are falling, I can't seem to make them stay

You run away

Faster and faster, you can't seem to get away

Break

Hope there's a reason

For questions unanswered I just don't see everything

Yes, I'm inside you

Tell me how does it feel to feel like this

Just like I do?"

(Drowning Pool, "Tear Away")

אני צינית וממורמרת, ככה תמיד הייתי; זה בטוח יעבור, ובטוח יחזור. כדאי שתשלימו עם זה, כי אין מה לעשות נגד זה.

אתמול, איתמר קיבל את ההחלטה שלו. אני הדבר הכי טוב והכי אמיתי שאי פעם היה לו, והדבר הכי הגיוני בעיניו הוא לשמור את הקשר הזה כמה שיותר בטוח. כמה שיותר בטוח בעיני איתמר= אפלטוני בלבד. קשרים רומנטיים פשוט מועדים לאובדן.

מילא, לא באמת חשבתי שמשהו יכול להסתדר כאן על הצד הטוב ביותר, וכן, בעיני זה היה הצד הטוב ביותר. גם אתם הייתם מרגישים ככה אם הייתם אוהבים מישהו כ"כ עד שהייתם מרגישים שאם לא תנסו לעשות עם זה משהו, תטבעו באהבה הזאת.

אני כבר לא יודעת להסביר את עצמי במילים, בחייאת, רק תקשיבו לזה (תקראו, אותו דבר) - הדימויים שלי נשמעים כמו הדימויים של סביון, For crying out loud...!

אתמול חשבתי להפרד מהבלוג, כי אני לא באמת צריכה את המקום הזה יותר, והנה היום אני שוב יושבת אל מול מסך העריכה המוכר, בנסיונות עלובים להמיר את הבלאגן שמתרוצץ לי בראש, והכאב שדופק לי בחזה לעשרות פיקסלים. אני פאתטית, יציבה כמו נוצה בתוך מערבולת טורנדו, וצפויה כמו ניצחון של מכבי ת"א במגרש ביתי. ולא מוכנה לבכות בבי"ס, למרות שאני פה על סף דמעות כבר שעה שלישית.

"Oh, where did the blue skies go?

And why is it raining so?

It's so cold

I can't sleep tonight

Everybody's saying everything's all right

Still I can't close my eyes

I'm seeing a tunnel at the end of the lights

Sunny days

Where have you gone?

I get the strangest feeling you belong

Why does it always rain on me?"

(Travis, "Why Does It Always Rain On Me?")

אני צריכה לחזור לשמוע סטיינד. סטיינד מכירים בזה שהמצב חרא כרגע, אבל תמיד מציינים שמחר יכול להיות יותר טוב.

עד העונג הבא?    - עד שהשמש שוב תצא.