עוד נשיקה אחת, והיא תגרור את עצמה להרדם.

היא מרשה לעצמה להתענג על כל מה שתמיד הגיע לה ומעולם לא קיבלה. היא מחבקת את יקירה, חושבת אהבה, שותה את האויר ופולטת את הכאב.

עוד נשימה אחת, עמוקה, והיא תפיל על עצמה שוב את האחריות.

היא נופלת שוב אל תוך התהום העמוקה הזו, שמוכרת לה מאז ומתמיד. לפעמים זה נראה כאילו ככל שהיא נופלת עמוק יותר, כך מתקרב אליה האור שהיה אמור לצאת מטווח ראייתה, מספר מטרים לאחר תחילת הנפילה. אבל לפעמים, רק שומעים את הצרחות המפוחדות שלה, מפני מה שיקרה כשהיא תגיע אל התחתית. אם בכלל קיימת אחת כזאת.

עוד דמעה אחת, והיא תחזור להתכחש למציאות האכזרית שלה.

היא תסתובב שוב בבהלה, רק כדי לגלות שהצרחות מחרישות האזניים שמאחוריה אינן אלא רוח חורפית המנשבת לצידה בפראות. מימי לא ראיתי חוסר יציבות משווע שכזה במזג האוויר, כמו כשאני איתה.

רק עוד נשיקה אחת, והיא תחייב את עצמה להתעורר.

את ההשראה לקטע חסר הפואנטה הזה קיבלתי תוך כדי האזנה לאמא שלי ואחותה חצי צועקות חצי בוכות משהו על סבתא.

במקרה הזה כל הקוראים מתבקשים להגיב כדי לתמוך בדיעה העצובה שכשרון הכתיבה שלי (אם אי פעם היה לי אחד כזה) הלך לאיבוד ביער הגדול, או לסתור אותה.

נו, זה חשוב. :/

עד העונג הבא?    - עד שאני אצליח לכתוב שוב משהו שימצא חן בעיני. :[