"But when your fear subsides, and shadows still reamin - I know that you can love me, when there's no one left to blame..."

לפעמים אני פשוט מרגישה שאני שונאת את הכל ואת כולם.

לפעמים כל הרעש הזה מהדהד לי בתוך הראש, וזה נשמע כאילו זה עובר ליד האוזניים, אבל אני יודעת שלא.

זה היה כ"כ הרבה יותר פשוט אם כן - הייתי יכולה רק לסתום אותם ולעצור את הכל.

אבל זה לא ככה, ואני יכולה רק להמשיך ולהטריף את עצמי.

And although he's not dead yet, this Romeo IS bleeding.

In most cases, you can't even see his blood.

("...It's nothing but some feelings, that this old dog kicked up...")

חינוך טוב כזה, שנשאר.

בון ג'ובי תמיד מוצאים את הפינה הזאת להדהד לי בה בתוך הראש, בכל סיטואציה כמעט.

מה שמטריף אותי, זה שאני מסוגלת לבכות את הנשמה החוצה ולחרוט על עצמי את המסרים הכי עמוקים שיש, וחצי שעה אח"כ לצחוק את אותה הנשמה שוב פנימה.

אני שונאת את זה. שונאת.

Ain't it funny, how I never ever learn to fall? You're really on your knees, when you think you're standing tall...

והחלטות. אוי, כמה שאני שונאת החלטות! תמיד שנאתי. אני פשוט לא מסוגלת לעשות בחירות נכונות. עזבו נכונות - אני לא מסוגלת לעשות בחירות ולהיות שלמה איתן. זה משגע אותי!

אתם שומעים את הגשם הזה בחוץ? מריחים אותו? פעם זאת הייתי אני. מצטערת, אבל כבר לא.

עד העונג הבא?    - When I'll get what I want, and I'll never want it again...