ג'ייס וניסן טסו אתמול לאוסטריה! אע! ואני מתגעגעת! זה בא מוקדם בעיקר כי אני יודעת שיש לי שבוע להמתין עד שהם יחזרו, אני מניחה... אוסטריה! שלג! פריקים. חסר להם שהם לא מביאים לי לפחות חמישה פתיתי שלג בשקית נייר.

אל תדאגו לי, אני כבר פועלת על אוטומט. מי ג'ס שימושית? מי?

אז, איך הלילה שלי עבר?

זוועה. עמדתי להוסיף "תודה ששאלתם", כשפתאום הבנתי שלא בא לי על הציניות המגעילה הזאת, היא לא תעזור לי בשומדבר כרגע. נו, זה לא קורה הרבה.

המוזיקה היתה ממש בטעם שלי, אבל אני חייבת לציין שלהוציא את המוזיקה (שהיתה בדיוק אבל בדיוק בטעם שלי), וחלק קטן מהאנשים (שממש שמחתי לפגוש שם, ודליה ששמרה עלי באכפתיות אובססיבית כמעט) - הלילה הזה היה פשוט נורא ואיום. פתאום קלטתי את עצמי בחדר מלא אנשים (חלק קטן שאני אוהבת, חלק שממש לא רציתי לראות שם, והמון המון אנשים שאני לא מכירה. כששליש ממכלול האנשים השתכר), נבהלתי, עברתי חדר, מצאתי את עצמי מוקפת שוב בהמוני אנשים, נבהלתי שוב, יצאתי החוצה, גיליתי גם שם המוני אנשים (רובם שיכורים)... שאלתי את עצמי מה לעזאזל אני עושה כאן, ולא ידעתי את התשובה. ואז נזכרתי למה לא יצאתי לאף מסיבה מאז כתה ו' בערך. כל מה שיכלתי לעשות היה לשבת בפינה של אחד הרמקולים, להרכין את הראש, לעצום את העיניים, ולתת לעצמי את האשליה שאני בחדר שלי, באותה הסיטואציה היומיומית של לפני שנתיים או שלוש. זה בערך הדבר היחידי שיכל להרגיע אותי.

הקאצ' שבאלכוהול חינם (ואנחנו צריכים לזכור את זה) - מבקשים תעודות. התוצאה? כל האנדראייג'ס השתמשו במבוגרים כדי שישיגו להם קצת, ובעיקר הלכו לווינסטון לקנות וודקה. ובמקרה שלנו, איתמר השתמש בלינה כדי להשיג אלכוהול, בהתחלה במסיבה, וכשנמאס - מהווינסטון. הוא שתה כ"כ הרבה שזה היה מפחיד. פעם ראשונה בחיים שלי שראיתי ו/או שמעתי בנאדם שיכור כל כך - בקושי היה אפשר להבין את מה שהוא אומר, כי הדיבור שלו היה איטי וקטוע שכזה. כמו חיקויים של סטלנים, רק יותר גרוע. ללכת הוא לא ממש היה מסוגל, ככה שבמקרה הצורך, לינה ואני תמכנו בו וגררנו אותו (מאוחר יותר, דליה החליפה את לינה). בלגימה ראשונה מהכוס היותר-מדי, הוא התגלגל על שש בין הכביש למדרכה, ותוך כמה שניות התחיל להקיא חצי ממה שהוא שתה הערב (וזה היה הרבה). לינה החזיקה אותו שלא ייפול או משהו, ואח"כ משכה אותו אחורה, שלא יישב בקיא של עצמו ("הקאתי?..." אחלה זיכרון). קצת אחרי שהצלחנו להכניס אותו בחזרה אל המסיבה (מאבטחים שעושים את העבודה שלהם אולי קצת יותר מדי טוב), החלטנו שהגיע הזמן ללכת הביתה - הוא לא הפסיק לרעוד (למרות שאני ודליה שפשפנו לו את הגב כדי לחמם אותו כל הזמן, ואני חיבקתי אותו ממש חזק), וזה ממש הפחיד אותנו. בשלב מוקדם יותר של הערב, איתמר ציין שהוא חוזר להוד השרון בסוף המסיבה, אבל אני ממש לא התכוונתי לשלוח אותו לבד כשהוא אפילו לא מסוגל ללכת. אז לקחתי אותו אליי, השכבתי אותו במיטה שלי, כיסיתי אותו טוב-טוב ואני הלכתי לישון בחדר של אחותי, כדי למנוע בעיות עם ההורים שלי. כאן אני רוצה להודות מכל הלב ללינה ודליה על כל העזרה - אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיכן, ולמורזה, על כל האכפתיות (עוד בתחילת המסיבה, כשהיא תפסה אותי לבד כל הזמן). אני אוהבת אתכן...

סליפינג ביוטי הלך הביתה בסביבות שתיים, כולו מוסרט מההורים שלו; הערתי אותו באחת כי היה לי משעמם והחלטתי שהוא ישן מספיק.

אני לא מרגישה טוב. רונית היתה קוראת לזה דלקת בקרום החשק, אבל... היא זקנה. :[

ואתם, כולכם - די להיות נקבות כבר! אין לי כוח אליכם.

(יאללה, בחזרה למטאליקה.)

עד העונג הבא?   - עד שהכל פה יסתדר. וכמה שה"פה" הזה סובייקטיבי...