And it makes me wonder...

תברחו עכשיו, כשיש לכם הזדמנות.

תשנאו אותי. עכשיו, לפני שאני מספקת לכם סיבה טובה מדי.

הרי כולנו יודעים שזה יגיע מתישהו, אתם לא תוכלו להתחמק מזה. אתם לא עד כדי כך מיוחדים.

והכי גרוע, שלא אכפת לי אפילו.

אני יודעת שאני הולכת לשלם על זה, ביוקר, בזמן הקרוב. קרוב מאוד, אפילו.

אבל כרגע, לא אכפת לי.

אני פשוט יושבת לי בתוך חדר אפור ובוהה בעולם שמולי דרך קיר זכוכית.

ואתם לא יכולים להגיע אליי.

אתם יכולים לעמוד מאחורי קיר הזכוכית הזה, ולנקוש עליו. זה עלול להעיר אותי, אבל אז אני פשוט אבהה בכם, מבלי להגיד מילה. זה לא שאני לא רוצה לספר לכם; אני פשוט לא יודעת איך. אם היו נותנים לי משאלה אחת, הייתי מבקשת את היכולת להראות לאנשים נבחרים את מה שהולך אצלי בפנים. כי אני, ללא ספק, אף פעם לא מצליחה להבהיר את עצמי.

המילים שלי הן הכל, ובכל זאת - כלום.

קראו לזה לב של קרח, אתם יודעים.

אבל זה לא הלב שלי.

נכון?

Now tell me, how much pain does it take.. until your heart breaks?

(ואולי, כמה מיליגרמים?)

עד העונג הבא?    - עד שמישהו ישבור את הקיר הארור, אחת ולתמיד.