Heaven knows what you've got to prove...

יום ראשון. :]

יום שני הושקע בציור עבודה לספרות (שהייתי אמורה להגיש ביום ראשון...), ואת יום שלישי אני סתם לוזוכרת כרגע. אה, ורק שתדעו - יש לפטופ שחור עכשיו, מונח לי על השולחן בחדר. והוא שם כדי להשאר. אני לא מעדכנת ממנו כי הוא עדיין לא מחובר לאינטרנט, אבל עד סוף השבוע הבא (אם ירצה האל) גם זה יסודר. ובסיום הפוסט אני מגבה את כל מה שאני צריכה מהמחשב הזה כדי להעביר למחשב החדש והמושי-מושלם שלי. :P (גם לי מותר להיות פקאצה פעם ב-. זה משעשע!)

עד האינסוף, ומעבר

יום רביעי האחרון הוקדש לנסיכה הירושלמית. אחרי שעתיים של תולדות האומנות, עברתי את אותו המסע המוכר שעד לא מזמן הייתי עוברת פעם בשבוע כדי לחזרות של סטון פלייר, עם שינוי קל - כשהגעתי לרחובות, במקום לנסוע לאושיות, נסעתי לקניון, ומשם לקחתי אוטובוס לירושלים.

אני לא יודעת מה עבר לי בראש אם חשבתי שאני אוכל לעבור את כל זה ולהשאר אדישה לזה. לעבור שוב בכל המקומות האלה, שטעונים כל כך בזכרונות שיצרו אותי בחצי שנה האחרונה, ולהתנהג כאילו אני סתם עוברת-אורח. כאילו שזה לא אומר לי כלום. כאילו שאני לא מכירה כאן אף אחד, כאילו שלא השתוקקתי לחזור לכאן כמעט בכל רגע נתון בחודשים האחרונים. כאילו שכשכעצרנו בצומת אושיות, לא נאלצתי לשתק חלק גדול ממני כדי לא לרדת שם. They be callin' in the morning, They be hangin' on the phone - They be waiting for an answer, when you know nobody's home; And when the bell's stopped ringing, it was nobody's fault but your own...

אני כן בחרתי ברחובות כי אני מכירה אותה, אבל אני לא חושבת שזה נבע ממזוכיזם - פשוט לא טרחתי לבדוק מה הדרך הכי קצרה וזולה להגיע לירושלים.

בכל מקרה, הגעתי לירושלים כמו שצריך, רוני (פרנסיס) ואבא שלה אספו מהקניון (שכמו ברחובות, הוא גם תחנה מרכזית), והגענו אליה הביתה. היה ממש נחמד אצלה - פגשתי את הכלבה המתוקה והקשוחה שלה, צ'ילי (ואני עדיין טוענת שהיא הנגטיב של נלה, הכלבה של איתמר!), הדפסנו סטיקרים מגניבים וראיתי עוד כל מיני עבודות שלה (הילדה הזאת היא מפעל-ייצור, אני אומרת לכם. מפעל!), התחלנו לשמוע eels (להקה משובחת ביותר), הצלחתי להראות לה את שני הפרקים הראשונים של Salad Fingers לפני שהיא סגרה את האקספלורר בטענה שהיא רוצה לישון הלילה, בלי סיוטים (אבל, זה מפחיד רק בפעם הראשונה! בחיי! אח"כ זה הופך לפייבוריט פט שלכם! נוו!), ויצאנו לאכול פיצה שעונה על היומרנות של השם שלה ("פיצה סבבה"^^). ואז, הביתה. ו, בזמן ההמתנה לרכבת החלופית, בת"א-מרכז, אמא התקשרה עם אבלין, שאמרה שתגיע לסופשבוע.

דור הפרוזאק

אחרי המתנת-שווא לעוד שיעור תולדות, הלכתי אל צומת קדימה, המתנתי לאוטובוס (יותר מדי! ><), נסעתי להוד השרון (ובטעות ירדתי תחנה אחת מוקדם מדי... :X). גם אצלו היה מגניב (נו, אצל איתמר תמיד מגניב). נגמר לו הפאקט של הנובלס!^^ והוא חוזר לפרלמנט! ^_^ ילד טוב, כמו שצריך. פרלמנט זה איתמר, ואיתמר זה פרלמנט. בכל מקרה... אנשים הציקו לנו ואז נהיו זונות (אהמ דליה אהמ), ו.. אממ.. לא יודעת, לא ממש עשינו משהו מיוחד שאתם צריכים לדעת עליו. אלא אם לצפות באיזו דרמת נעורים מעצבנת בערוץ שלוש נחשב. :X אה, ואיתמר גם מציק לגבי התכניות לסילבסטר - ככל הנראה, אנחנו נוסעים לאיזה חוף ים, לא זוכרת...

It's a miracle, how long we can stay in a world our mind's created

אתמול, כשחזרתי מביה"ס, התקשרתי אל אבלין כדי לברר מתי היא מגיעה ועד מתי היא נשארת, והיא אמרה לי שבסוף הם נוסעים לב"ש, ולא באים לפה. טוב שטורחים לעדכן אותי... החלטתי שעדיין לא מאוחר כדי לנסות להגיע למסיבת הכריסמס המסורתית של ג'ני, והתחלתי לנסות להשיג את אמא שלי. כמובן שאחד הפלאפונים שלה היה סגור, והשני צילצל ללא מענה. אבל לא וויתרתי לרגע, המשכתי להציק באחד שהיה פתוח, עד עשרה לשתיים. בדיוק כשניתקתי, הטלפון בבית צלצל, וזאת היתה אמא. הבלגתי על העצבים של למה-לעזאזל-יש-לי-יותר-סיכויים-להשיג-את-ראש-הממשלה-מאשר-את-אמא-שלי והתחלתי להסביר לה הכי מהר שאני יכולה על האירוע, ועל כמה שאני רוצה להיות שם, ורכבת אחרונה ב14:13. בצורה הכי מבאסת שרק אמא שלי יכולה להוציא, בטקסט הכי מונוטני ("אבל אמרנו שבסופי שבוע אין רחובות, נכון? סופי שבוע נשארים בבית עם המשפחה. חוץ מאירועים חריגים - נניח, שבוע הבא את יכולה לנסוע, לחגוג שם את השנה האזרחית החדשה. כי זה אזרחי, זה אני רואה כאירוע חריג. אבל כריסמס? כריסמס זה בכלל של הנוצרים, זה לא קשור אלינו"), שמדוקלם בקול הכי רגוע שיש. מוצפת בתסכול, אכזבה ועצבים, פלטתי "טוב, אז לא משנה" והתכוונתי לנתק, כשהיא התחילה עם הסצינות הרגילות של לעוות הכל ולהפוך את זה נגדי, ככה שהיא תצא הנפגעת והכועסת, והיא ניתקה עליי. אז התחלתי לבכות, בדיוק כמו אותה הילדה הקטנה שתמיד הייתי. אותה ילדה שתמיד סבלה מהיפר-וונטילציה בזמן בכי, ולכן מעולם לא ראתה את הבכי כהקלה, אלא להיפך. ישבתי שם דומעת, קשת-נשימה וצווחת בדממה (כן, אפשר לעשות את זה) את כל מה שהייתי רוצה להגיד לה, במקום לשתוק ולהעביר את הכל על סדר היום כל הזמן. הייתי רוצה לצעוק לה שזה לא משנה שזה כריסטמס, וגם ככה מאז שהייתי קטנה רציתי עץ-חג-מולד. אפילו ביקשתי ממנה פעם, אבל היא בטח לא זוכרת. ובכלל, אף אחד לא טרח להגיד לי אפילו שאבלין לא באה. היא אפילו לא אמרה לי שהיא הולכת אליה בשלישי, ומה אם רציתי לבוא? ובכלל, זה אפילו לא המסיבה ולא הכריסטמס, אני פשוט רוצה לראות אותם שוב. עזבתי, אמא. עזבתי את הלהקה שלי, את מה שהכרתם בתור אחד הדברים היחידים שעוד עשו לי טוב. עזבתי. מתי כבר ייצא לי לראות אותם? אני רוצה להיות איתם. ובכלל, מה יש לי לעשות פה בסוף שבוע? בסוף נשארתי בבית, חצי-חולה. אבלין לא באה, ולא נסעתי לג'ני, ולא נסעתי לאיתמר, ולא ראיתי אף אחת מכאן. גם את המחשב לא ראיתי, העכבר נדפק. אמא שלי אומרת שאני חולה מהעצבים. אולי היא צודקת. נדמה כאילו חסך של שנים משתחרר ממני בשבועות האחרונים. אני נתקפת זעם ועצבים מהדברים הכי קטנים. דברים לא הגיוניים מציפים לי את העיניים בדמעות לעיתים יותר מדי קרובות. בד"כ אני מצליחה להחזיק את זה עד שזה עובר, ובכל זאת יצא לי לבכות לפחות שלוש פעמים בחודש האחרון. אתמול בערב, כשאיתמר סיפר לי על הקעקוע שהוא רוצה לעשות בעורף - של עין אדומה ונפוחה מבכי, שכל הוורידים שעוברים בה מודגשים ומוחצנים - רציתי לספר לו באירוניה שאת אותו מראה ניסיתי להסתיר כמה שעות קודם לכן, כדי שאמא שלי לא תשים לב שבכיתי משהו כמו חצי שעה (והיא באמת לא אמרה על זה כלום), ומשהו בכל זאת עצר בעדי. אני שונאת כשזה קורה.

I Think I'm Paranoid

I fall down just to give you a thrill

Prop me up with another pill

If I should fail, if I should fold

I nailed my faith to the sticking pole

לפעמים, אני רק צריכה חיבוק.

אבל לפעמים, אני יודעת ששום דבר לא יעזור לי.

עד העונג הבא?    - כן, בטח.