לא זכרתי את זה, בחיי שלא זכרתי את זה. אבל אני הולכת לרדת עלייך כל כך בזמן הקרוב...

זה היה אחד הימים הכי מבוזבזים שהיו לי לאחרונה. והאמת? התחרות די קשה, אני לא עושה עם עצמי הרבה. היום היה לי כ"כ משעמם עד שהצבתי את שחר מול החזה שלי לסט צילומים של הסמל של הדסים מתוך החולצה האחידה (ראו עדכונים ברשימות, וכמה חדשות ומאגניבות) (בחלקן, בכל אופן).

המצב קשה.

יותר מוקדם חרשתי על הבלוג הישן של איתמר, לפחות זה נתן לי קצת השראה, כתבתי איזה קטע דפוק. אם היה לי כוח, הייתי נותנת לינק ישיר לבלוג כולו, או לפוסט הספציפי שנתן לי השראה (טוב, ממילא הלינק כאן למעלה זה לפוסט אחר, אפשר להכנס בכל זאת, לא נורא). או שהייתי טורחת להעביר את הקובץ מהמחשב החדש שלי למחשב הזה והייתי מפרסמת כאן את הקטע, אבל אין לי כוח (אני פדלאה, תתמודדו עם זה), וגם ככה זה לא מעניין או מחדש משהו, אז שקט.

(קיצר, המצב עדיין קשה.)

שלא נדבר על כמה שאני חולה - בסיום הפוסט הזה אני הולכת להכין לעצמי תה ("הוא צמא/ בא לו תה/ תה מתוק/ תה עם נענע...!" אוי די אח שלי משפיע עלי! :[) ולעשות מקלחת ארוכה. אולי אפילו אמבטיה, תלוי כמה מים חמים יהיו, ומה יבוא לי אחרי התה.

בסופו של דבר החלטתי לא להכנס לשיעור האמנות הכפול. כיאה להרגלים הרגילים (והלא-חינוכיים) של מיס אסקפיזם, לא עלה בדעתי ולו לרגע אחד להתמודד עם העניין. אבל בכל זאת הגעתי לשעתיים אנגלית בבוקר (אפילו בזמן, אם יורשה לי לציין - למרות שהייתי עייפה רצח הכרחתי את עצמי לקום בזמן והגעתי איזה שבע דקות לפני האוטובוס של ההסעה. כבוד, זה לא קרה כבר חודש לפחות). בהפסקה התייעצתי עם דולב מה לעשות עם עצמי - להעסיק את עצמי שעתיים שלמות בביה"ס רק בשביל שיעור ספרות בודד וגלמוד, או ללכת הביתה עכשיו. היא אמרה לי שאין לי בשביל מה להשאר פה, אבל לבלות איתה את ההפסקה ואז ללכת (חמודה). :)

ביציאה מהדסים (שאגב, היתה שונה לגמרי בשבילי הפעם - זאת הפעם הראשונה השנה שהרגשתי רע על זה שהברזתי... אני מתקלקלת) עלה לי הרעיון ללכת לבקר את איתמר באנקורי אז התקשרתי אליו, אבל תוך כדי הליכה לצומת קדימה, הוא הבהיר לי שאין טעם שאני אבוא - יש 180 תלמידים בכל ביה"ס, ישימו לב שאני לא אחת מהם ("אתה צוחק? יש לי יותר מ-180 ילד בשכבה!"). :X אנקורי זה רשע. :[ (מזל שלא עברתי!)

אז הלכתי הביתה. מי היה מאמין שלי לא יהיה מה לעשות עם עצמי? כל הדרך (כל החצי שעה;)) רק חשבתי על זה שבתחילת השנה המתישה הזאת רק הלכתי נגד הזרם והברזתי חצי מהזמן כי לא היה לי זמן לנשום בכלל. וכולם אמרו לי שישאירו אותי כיתה אם אני אמשיך ככה. ועכשיו? עכשיו הורדתי לעצמי 30% מהמערכת, יש לי רשימת פטורים בתיק האישי, יש תלמידים בשכבה שלי שלומדים 48 שעות בשבוע, עם כל הזמן הנוסף של המגמות שלהם - אני לומדת רק 28. אני מב"רניקית בכתה רגילה. עזבו, אפילו מב"רניקים לומדים יותר שעות ממני! ואין לי כבר מה לעשות עם כל הזמן הפנוי הזה, אני כבר לא צריכה את זה. אז כן, זכיתי, אני לומדת הרבה פחות מכולם (וואו, שיגעון) (אוי נו תסתכלו על הפוסט הקודם) - אבל... משעמם לי.

עשיתי שינוי, הגעתי ל-170 מעלות, ואז התחלתי ליפול בחזרה למטה. (אל תשאלו אותי באיזו מעלה אני עכשיו, אבל היא לא גבוהה מספיק)

מה יהיה איתי?...

עד העונג הבא?   - עד העלייה החוזרת.