הכל התפוצץ בצהרי שישי. מרד הנעורים המיוחל התחיל.

בבקשה אל תבקשו ממני לפרט יותר מזה - לראשונה, הורדתי את המסיכה הזאת עם אמא שלי, ואמרתי את מה שאני באמת מרגישה וחושבת בנוגע ליחס של המשפחה, הכבוד, האכפתיות וכו'. וזה ממש לא מה שהיא רוצה לשמוע.

חוצמזה, היא חושבת שאני מנצלת את הדיכאון שלי, והיא הבהירה לי שהיא ממש לא מתכוונת להסכים לכל דבר, כמו שאני מצפה, לדעתה.

אינסוף השוואות לאבלין.

צעקות, בכי, איומים, הטחות חסרות פשר.

The usual shit...

עד שנמאס.

ערב. קיר מוזר במגרש החנייה בבניין של איתמר, אח"כ פינה אחרת באותו חניון, יותר מאוחר פארק קטן. דשא, נסטי אפרסק, אלכסנדרוב, אורי, איתמר, אני. טעם דוחה, ממשיכה כדי להשתכר הפעם. סחרור. איתמר כבר שיכור, אורי בערך, הולך לקנות לנו עוד בקבוק נסטי אפרסק (נו, נגמר הדביבון) ובייגלה - תמיד יש להם מאנצ'יז נוראי כשהם משתכרים. עוד כמה שוטים וגם אני כבר שיכורה, הפסקתי לספור כמה שתיתי אחרי שתי כוסות וודקה בערך. הם המשיכו לשתות גם אחרי שהם כבר היו שיכורים לגמרי, אני לא יודעת למה אבל הם תמיד עושים את זה. אם אני הייתי במצב הרגיל שלי הייתי מנסה למנוע מהם לעשות את זה, אבל לא היה לי מושג כמה כל אחד שתה וכאלה והייתי צריכה שמישהו ישתה איתי כל פעם, כי זה ממש עודד אותי (רציני, הטעם היה לי כ"כ נוראי עד שדיללתי בחצי את הוודקה וגם הורדתי אותה עם נסטי).

אני זוכרת שהיה לי ממש מגניב, שאמרתי כל מה שעבר לי בראש במפורש ברגע שזה עבר שם, אלא אם מישהו אחר דיבר באותו הרגע. אני זוכרת שצחקקתי מדברים קטנים. איתמר ממש אוהב אותי ואת אורי. וגם את ליאו. הם צריכים להיות ביחד; אורי אוהב אותנו. הוא ממש שונא את שני. מי זאת ליאו?; אני אוהבת את כווולם. אני זוכרת סחרור כבד, מערפל. ההרגשה היתה טובה, לפרק הזמן הראשון.

בחצות נהיה לנו קר והתחלנו לא להרגיש טוב, פיזית. איתמר הקיא קצת, התחיל להיות לו ממש קר. החלטנו לעלות אליו הביתה, אורי התחיל להקיא על אי-תנועה בכביש היחידי שהיינו צריכים לחצות. נכנסנו בשקט לבית, ומיד הלכנו לחדר של איתמר. אורי נפל אל המיטה שלו, והתחיל להקיא על הכיסוי. אני עמדתי על הברכיים בגלל הסחרחורת ובגלל שניסיתי לעשות משהו (בטח להוריד עדשות או משהו כזה, אבל אני לא ממש זוכרת), אני די בטוחה שנשכבתי על הרצפה כי כאבו לי הברכיים, אורי התחיל להתנצל על זה שהוא גורם לבעיות ואני (בקול ישנוני משהו) אמרתי לו שזה בסדר, רק שיעבור למזרן השני, אני רוצה לישון, נטפל בזה אח"כ... ההורים של איתמר התעוררו והוא יצא לדבר איתם, משם אני לא זוכרת הרבה ומה שכן ממש במעורפל - אני זוכרת שזה לקח הרבה זמן, ושהם התחילו לטפל בכולם. קמתי מתישהו בלילה במיטה של איתמר כשהוא לידי, ושמתי לב שאורי ישן על המזרן השני. כשעברתי בסלון בדרכי לשירותים, ההורים של איתמר היו שם (משמרת מי יודע כמה), ואמא שלו שאלה אותי משהו. אני לא זוכרת מה היא שאלה, אבל אמרתי לה ש"לא, לא, אני בסדר, תודה..."

כשהתעוררנו בבוקר, אורי כבר לא היה שם. ההורים של איתמר ניסו להשלים לנו את החלקים שאנחנו לא זכרנו. ממש לא הרגשתי טוב בבוקר, איתמר אמר שאני עדיין תחת ההשפעה של האלכוהול. יכלתי להרגיש את הוודקה יושבת לי כמו גוש כבד כזה בבטן, שלא משתלב שם עם שומדבר אחר; תה עם לימון, קרקרים ועוד כמה שעות שינה די סידרו את זה. בהמשך היום דיברנו עם אורי, ראינו גרסא אמריקאית ייצוגית לסרטי הבורקס הישראליים, ואכלנו וכאלה. לא ידעתי אם לחזור הביתה בערב, או להשאר אצל איתמר, בגלל כל העניין עם המשפחה שלי. חזרתי הביתה כי אני בת 15 ואין לי מקום אחר לגור בו, או סיכוי למצוא עבודה אמיתית, או תעודת זהות. אני לא רואה את עצמי אפילו מסיימת את שנת הלימודים הזאת כמו שצריך, באמת שלא. נגמרת לי המוטיבציה. תמיד חשבתי שאני אנשור בשלב מסויים, השאלה היא מה אני עושה עם החיים האלה שלי. אף פעם לא חשבתי שאני אחיה מספיק כדי לשאול את עצמי ברצינות, אבל אני יודעת שאם אני איכשהו אחזיק מעמד עוד שנתיים וחצי, אני אוכל לצאת מכאן ולבנות משהו קל יותר. השאלה היא איך מחזיקים את זה. איך מחזיקים אותי.

אם רק, הייתי מסוגלת להעביר את החורף הזה... לולא, היו מבטיחים לי שחודש אחד ודי, ו, הייתי ממציאה לעצמי סיבה חדשה לעשות עם עצמי משהו כל יום, שלושים יום, ואולי רק; הספירה עצמה היתה מניעה אותי קדימה... אבל, בחיים האמיתיים, זה לא ככה. "UNMASK!" [הוא נראה כמו שלד, היצור הזה.]

אלה עדיין החיים שלי?

עד העונג הבא?   - אם תספרי יום ועוד יום, יום ועוד יומיים... :/